הלכה יומית

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

ביום חמשה עשר בשבט מנהג ישראל להרבות באכילת מיני פירות של אילנות, ובפרט מיני הפירות שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כמו כן נוהגים לאכול חרובים. יש לעורר את הילדים אודות קיום מנהג אכילת מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם – להסביר להם (בסגנון המתאים להם) תוכן הענין של "ראש השנה לאילן", צמיחה וגידול בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה, להיות אילנות עושי פירות טובים.

יום ה' טבת הוא היום בו 'דידן נצח' בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו שבספריית ליובאוויטש, בהמשך לניסים הגלויים שאירעו ביום זה קרא הרבי להוסיף ולהרחיב את ספריית אגודת חסידי חב"ד ליובאוויטש; לייסד ספריות תורניות ציבוריות; וגם להרחיב את הספרייה הפרטית של כל אחד ואחד – במיוחד של ילדים ב'בית חב"ד' הפרטי שלהם – על ידי רכישת ספרים חדשים, בהוספה על הספרים שיש לו מקודם. וכן להוסיף בקביעות עיתים לתורה, החל מלימוד המשניות ועד ללימוד ההלכות ברמב"ם ושו"ע ונושאי כלי השו"ע ועד לפנימיות התורה, כולל ובמיוחד ע"י לימוד ברבים

על כל אדם להשתדל לעסוק בעצמו בהכנת צרכי שבת, וגם המעסיקים עוזרי בית וכדומה, ישתדלו להכין את צרכי השבת בעצמם, שכן "מצוה בו יותר מבשלוחו". ואפילו מי שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו לקנות בעצמו בשוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב להשתדל לעשות בעצמו לפחות דבר אחד מצרכי השבת. וטוב לומר על כל דבר שקונה: שהוא לכבוד שבת, וכן בכל מה שעושה מההכנות לשבת, טוב לחשוב שעושה זאת לכבוד שבת.

נוסף לחומש, סידור, תהילים, וספר התניא, יש לרכוש ספרי יסוד כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי היום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. יש לדאוג שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם, בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן יש לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן – ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון הקודש, או מתורגם לשפת המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח, וכן המנהג שבכל בית יהיו הספרים: 'כתר שם טוב', 'אור תורה' להרב המגיד וספר ה'תניא'. וכן לתת ספרי קודש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום טוב.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שטורח בעצמו לכבוד השבת, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

בפירות שביעית חלה קדושה, וחובה לשמור על קדושת הפירות ולא להפסידם ולהשחיתם. קדושת השביעית חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, וגם הצומח בעציץ שאינו נקוב, יש בו קדושת שביעית; כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית מותר לאדם לקטפם לצורך ביתו, ומותר להשתמש לכל שימוש (מלבד סחורה), אך רק בדרך השימוש המקובלת לאותו הדבר. וכפי שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "'לאכלה' – ולא לסחורה", "'לאכלה' – ולא להפסד", כך ששימוש בגידולי הארץ שאינו כייעודם הרגיל – נחשב הפסד.

גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני קדושת שביעית, כיוון שהנאתם דומה להנאת אכילה בכך שההנאה באה יחד עם כילוי המאכל, שכן בעת ההנאה מסיכת הגוף בשמן, מתכלה השמן. אולם על עצים ועשבים שנועדו להסקה לא חלה קדושת שביעית, כיוון שהעצים מתבערים תחלה ורק אחר כך נהנים מהחום המתפשט מהם. כמו כן קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות בלבד ולא להנאה אחרת, כיוון שהם מיועדים לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.

תבשיל שמעורבים בו פירות שביעית עם דברים אחרים שאין בהם קדושת שביעית (בשר, דגים וכדומה, או פירות שנה אחרת); וכן אם נתן בתבשיל תבלין שיש בהם קדושת שביעית – יש לנהוג קדושת שביעית בכל התבשיל. ואם טעם פירות השביעית אינו נרגש בתבשיל – אין בו קדושת שביעית. אך אם עירב פירות שביעית יחד עם פירות שישית וכולם בני אותו המין (כגון שעירב תפוחים של שביעית בתפוחים של שישית), אינם בטלים לעולם.

מרק שהתבשל עם מאכלים הקדושים בקדושת שביעית וטעמם ניכר במי המרק, וכן מי קומפוט שבישלו בהם פירות שביעית ויש בהם טעם מהפירות שביעית – יש לנהוג במים אלו קדושת שביעית ואין להפסידם כל זמן שהם ראויים לאכילה. ועצמות שהתבשלו במרק שחלה עליו קדושת שביעית, אם עצמות אלו דרך האדם למוצצם – חלה קדושת שביעית אף על העצמות, ואילו עצמות שאין הדרך למוצצם, אין בהם קדושת שביעית.

גם על קליפות הפירות (הראויות למאכל) חלה קדושת שביעית – בין בקליפות הראויות לאכילה כמות שהן (כקליפות תפוחים וכדומה), בין קליפות שעושים מהן מרקחת וכדומה), ובין בקליפות הראויים למאכל בהמה בלבד. קליפות שאינן ראויות לשום שימוש (כקליפות שקדים, חמניות וכדומה), אין בהם קדושת שביעית. קליפה שבדרך כלל דבוק בה מגוף הפרי, כגון קליפת אבוקדו, יש לנהוג בה קדושת שביעית.

גרעיני פירות העומדים לאכילה, חלה עליהם קדושת שביעית. ועל כן בגרעיני זיתים, תמרים ואפרסקים (שנשאר עליהם חתיכת פרי) יש בהם קדושת שביעית. ואם אינו רוצה לאכלם פקעה מהם קדושת שביעית ומותר לאבדם. עלים העומדים לאכילה, כדוגמת עלי הגפנים, יש בהם קדושת שביעית. כמו כן עלי שיח "גת", שאינם עומדים לאכילה אך משתמשים בהם ללעיסה, יש בהם קדושת שביעית. עלי ירק (כגון חסה, כרוב) מעופשים שדרך הגנן להשליכם – אין בהם קדושת שביעית. אך עלים שהחלו מעט להתקלקל והדרך למכרם, וראויים לאכילה על ידי הדחק, יש בהם קדושת שביעית.