הלכה יומית

על פי האמור בצוואת אדמו"ר מהר"ש לבניו, בשבת יש ללמוד ב' שלישים חסידות ושליש אחד נגלה, ומאידך בקונטרס עץ-החיים כותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב: "ויום השבת-קודש קדוש יהיה כולו על עסקי דא"ח". בהקשר לשאלת ההנהגה הראויה לאור שתי ההוראות הנראות כסותרות מבאר הרבי שהוראת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ש"כולו על עסק דא"ח" היא בעיקר לתלמידי התמימים, וכן איננה שוללת את לימוד השיעורים הקבועים גם בנגלה, וכפי שראו לפועל את הנהגת רבותינו נשיאינו שלמדו את שיעוריהם הקבועים גם בנגלה אף בשבתות וימים טובים.

מצוה להפקיר את פירות השדה בשנה השביעית. ועל כן כל הפירות והירקות הגדלים בשנה זו הינם הפקר לכל, וכל מי שיש לו בארץ ישראל קרקע המניבה פירות, מחויב להפקיר את פירותיו בשנת השמיטה, ולאפשר לכל המעוניין לבוא ולזכות בהם. וראוי שיאמר זאת בפני שלושה אנשים. הפירות שהפקיר הם הפקר ומותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר (והזוכה בהן צריך לנהוג בהן קדושת שביעית), אך יש מגדולי הפוסקים שהמליצו להימנע מלקחת את הפירות ללא רשות, בכדי שלא להתרגל לקחת בחינם ממה שאינו שלו.

על אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללימודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'. ונכון הדבר שיום השבת ינוצל ע"י האבות ללמוד עם הבנים, וכפי שמזכיר הרבי שנהוג שהאב בוחן את בניו על לימודיהם ביום השבת.

בשנת השמיטה חובה על בעל השדה להשאיר את פתח השדה פתוח, ואסור לו לנעול את השדה במשך כל השנה. ויש אומרים שמותר לנעול את השדה אם תולה פתק על מנעול השדה, ובו מודיע שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני. ובמקום הצורך (כגון במקרה שהעצים נמצאים בגינה פרטית והשארת החצר פתוחה באופן תמידי מפריעה לפרטיות) ניתן לסמוך על דבריהם, ואף ניתן להגביל את שעות הכניסה לחצר לשעות מסודרות ומקובלות.

נאמר: "ויקהל משה", ודרשו חכמים: למה נאמר בפרשה זו 'ויקהל', שלא נאמר כן בכל התורה כולה? אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, להכנס בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. ומכאן למדו שצריך לקבוע מדרש בכל שבת, לדרוש את חוקי ה' ולהכניס יראת-שמים בלב השומעים. ובדורנו מעורר הרבי על חשיבות היציאה לבתי כנסיות ולהקהיל קהילות בשבת קודש כחלק בלתי נפרד מהפצת המעיינות חוצה.

החיוב להפקיר את השדה בשנת השמיטה הוא גם במקרה שידוע שלא יבואו יהודים לקטוף מהפירות (כגון, כשלא מתגוררים בסביבת השדה יהודים). אך אם חושש שיבואו נכרים וייטלו מהפירות, וכן אם יתכן שיבואו בהמות וישחיתו את הפירות, או שישנו חשש שלא ישמרו עליהן בקדושת שביעית – מותר לנעול את השדה, ובלבד שיציב שֶׁלֶט במקום בולט ויכתוב בו שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני, ויודיע לבאים כי חובה לשמור על הפירות בקדושה ולא לאבדם.

כותב כ"ק אדה"ז שבשבת קודש בעלות המנחה יש לעסוק בהלכות שבת, כיוון שהלכות רבות לשבת, ובקלות יכול האדם להיכשל מחסרון ידיעה, ובפרט באיסורי מוקצה, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ומבאר הרבי שמזמנו של משה רבינו נקבע שיום השבת הוא היום בו מקהלים קהילות לדרוש בתורה, וכפי שמשה התחיל ללמד בצווי של שמירת השבת כיוון שזהו עניין שהזמן גרמא, ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים שביום השבת מתקהלים כל בני ישראל ועוסקים בתורה בעניינים שהזמן גרמא החל מהלכות שבת, פרשת השבוע וענייני המועדים החלים בשבוע זה וכיוצא בזה, ופוסק אדה"ז כי בעת השיעור כולם יהיו נוכחים ואין להיעדר משמיעתו.

כיוון שיש לאפשר את הגישה לשדה במשך כל שנת השמיטה, לכן אסור לבנות בשנת השמיטה גדר סביב השדה. ואם כבר ישנה גדר סביב שדהו – המפרידה בין שדהו לשדה חבירו, ונפרצה גדר זו – יש אומרים שמותר לתקן את הפרצה בשנת השמיטה, אך דעת רוב הפוסקים לאסור.

בשנת השמיטה אסור מן התורה לזרוע (ולעשות שאר מלאכות) בעציץ נקוב (שהנקב בתחתיתו יותר מ1 מ"מ) העומד תחת כיפת השמים. ומדברי סופרים אין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב. כמו כן אין לזרוע בעציץ, אפילו מוגבה מהקרקע. וכתבו הפוסקים שעציץ נקוב, אפילו עומד על גבי קרקע מרוצפת, יש להחשיבו כדין עציץ נקוב.

עציץ נחשב "אינו נקוב" רק אם הוא עשוי מפלסטיק קשיח, זכוכית או מתכת. אך העשוי מחרס או עץ – אף אם הוא אטום – דינו כנקוב. עציץ ש"אינו נקוב" נחשב רק אם אין נופו (ענפיו וכו') מאהיל על קרקע החצר. על אף שאסרו חכמים לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב, עם זאת במצבים מסוימים דיני עציץ שאינו נקוב קלים יותר כפי שיתבאר אי"ה להלן בהלכות הבאות.

ביום הכיפורים נוטלים ידיים באופן שהמים יגיעו עד קשרי האצבעות בלבד, כלומר עד מקומות חיבור האצבעות אל כף היד, ולא על כל היד. אחרי נטילת ידיים בבוקר. קודם נשיאת כפיים נוטלים הכהנים ידיהם – כרגיל – עד פרק הזרוע. במוצאי יום הכיפורים נוטלים את כל הידיים ואף הכהנים יעשו כן.

ביום הכיפורים אסור לנעול נעלי עור – בין אם העור בחלקו העליון של הנעל ובין אם הוא בסוליה – בין בבית ובין ברשות הרבים, והמחמיר אפילו שלא לעמוד על גבי כרים וכסתות של עור – תבוא עליו ברכה; אך מותר לנעול נעלים שאינן עשויות מעור. יולדת בתוך שלושים יום ללידתה, וכן חולה – מותרים לנעול נעלי עור, אם יש להם צורך בכך (ואין להם אפשרות ללבוש נעליים נוחות שאינן מעור). אסור לגדול לנעול לילד נעלי עור החל מגיל שנועלים לו נעליים.