הלכה יומית

בשנת השמיטה הותר לקטוף אתרוג לצורך מצוות ארבעת המינים, אך לאחר חלוף חג הסוכות אין לקטוף את האתרוגים שנותרו על העץ, במטרה למנוע נזק לאילן. אך באם מעוניין באתרוגים לצורך עשיית ריבה מותר לקוטפם. מותר לשמור את הערבות לצורך שריפת החמץ בערב פסח כיוון שאין בהן קדושת שביעית. מי שריצף את חצרו לצורך בניית הסוכה, אסור לו לפנות אבנים אלו לאחר חג הסוכות אם הדרך לזרוע שם.

טעה וחתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט': אם נזכר תוך כדי דיבור – יחתום 'המלך המשפט'. לאחר כדי דיבור – אינו חוזר, כיוון שכבר הזכיר ענין 'מלך'. אבל לאחר שעקר רגליו, טוב שיתפלל שוב תפילת נדבה. שכח להזכיר 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים', 'ובספר חיים': אם נזכר לפני שהזכיר שם השם שבחתימת אותה ברכה – אומרו במקום שנזכר. נזכר לאחר שהזכיר שם השם, אינו חוזר. טעה ואמר 'עושה שלום' – אם לא נזכר מיד אינו חוזר.

לא ניתנו שבתות וימים-טובים לישראל – אלא כדי לעסוק בהם בתורה. שכל ימות החול טרודים הם במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בה בקביעות, ובשבת פנויים ממלאכה ויכולים לעסוק בה כראוי. לפיכך פועלים ובעלי-בתים, שאינם עוסקים בתורה בקביעות, כל ימי השבוע – צריכים לעסוק בתורה הרבה. וגם תלמידי-חכמים העוסקים בתורה בקביעות כל ימי השבוע ומותרים למשוך קצת יותר בעונג אכילה ושתיה בשבת, גם הם צריכים לעסוק בתורה שהרי נאמר: "שבת לה' אלקיך".

בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך בשחרית ובמנחה , אחר נפילת אפים. בשחרית בימים שני וחמישי – אחר 'והוא רחום', לפני 'ואנחנו לא נדע'. אם יש בבית הכנסת חתן או מילה – אין אומרים אבינו מלכנו. באמירת 'אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו' אומרים 'רוע גזר' בנשימה אחת. ואומרים בו את הנוסח של 'עשרת ימי תשובה': 'חדש עלינו', 'כתבנו' – ואף בצום גדליה אומרים נוסח זה ולא את הנוסח 'זכרנו' של ימי התענית.

הנהגתו של האריז"ל הייתה – ללמוד ששה דרכים בהלכה כנגד ששת ימי המעשה, ואחד על דרך הסוד, כנגד יום השבת, ואילו ביום השבת למד ששה דרכים על דרך הסוד ואחד על-דרך ההלכה. כמו כן ידועה הוראת כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בצוואתו על דרך הלימוד ביום השבת: "ב' שלישים בנסתר ושליש בנגלה". כך שביום השבת יש ללמוד בעיקר מפנימיות התורה.

בצום גדליה (ובכל תענית ציבור) בתפילת שחרית רק השליח ציבור בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' – בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'העונה בעת צרה ושומע תפלה'. שכח לאמרה גם שם – יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים (המתענים) 'עננו' בשומע תפילה, וגם השליח צבור בתפלת לחש אומרו בשומע תפלה. אבל בחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור.

מי שאין לו יין ואף לא שאר משקים הנחשבים כחמר מדינה, אם ידוע לו שלמחרת יהיה לו יין או חמר מדינה אסור לו לטעום מאומה עד שיבדיל למחרת ביום, ורק אם הגיע חצות היום שלמחרת ועדיין לא השיג רשאי לאכול. ואם הוא אדם חלש וקשה לו להתענות, מותר לו לאכול במוצאי שבת אם הזכיר הבדלה בתפילה ("אתה חוננתנו"). וכן מי שיודע כבר בצאת השבת שגם למחרת (עד חצות ) לא ישיג יין או חמר מדינה והזכיר הבדלה בתפילה – יכול לאכול מיד כיוון שבמקרה זה יצא ידי חובתו בהבדלה שבתפלה.

איסור הטעימה קודם ההבדלה מתחיל משיגיע זמן בין השמשות (אחר שקיעת החמה), כיוון שהוא ספק לילה. ואפילו אם התחיל לאכול או לשתות מבעוד יום (כשלא אכל פת בסעודה זו) – צריך להפסיק כשמגיע זמן האיסור. אבל אם אכל פת בסעודה זו שהחל מבעוד יום – אינו צריך להפסיק בהגיע זמן ההבדלה, אלא רשאי הוא להמשיך בסעודתו כמה שירצה אפילו לתוך הלילה, כיוון שהתחיל בהיתר.

מי ששכח והתחיל לאכול בזמן האיסור – צריך להפסיק מיד כשנזכר. ואם נטל ידיו לסעודה קודם שהבדיל, ונזכר לפני ברכת "המוציא" – יבדיל על הכוס בין נטילת ידיים ל"המוציא". אך אם נזכר לאחר שבירך המוציא, לפני שטעם פרוסת המוציא – יטעם ממנה מיד ואחד כך יבדיל, שהרי אם יבדיל מתחילה תהא ברכת המוציא לבטלה, כיוון שיצטרך לשוב ולברך המוציא מחמת ההפסק הרב בין הברכה לטעימה, ולכן יטעם מיד מן הפת ויבדיל.

סעודת שבת שהסתיימה לאחר השקיעה ומברכים ברכת המזון על הכוס, אם אינו רגיל לברך ברכת המזון על הכוס לא ישתה ממנה אלא ימתין ויבדיל על אותה הכוס. ולגבי סעודת שבע ברכות שנמשכה וברכת המזון היא לאחר השקיעה, נחלקו האחרונים האם אפשר לשתות מהכוס של ברכת המזון לפני ההבדלה, אלא שלמעשה נוהגים לשמור את הכוס ולשתותה לאחר הבדלה.

מי ששכח לומר "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית של מוצאי שבת ויו"ט, וטעם קודם שיבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל תפלת ערבית, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, (משום שכשטעם לפניה ינהג שלא כהוגן בהבדלה). והוא הדין אם עשה מלאכה לפני שהבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

נאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משֵׁה ידו אשר ישֶׁה ברעהו, לא יגושׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". במצוה זו נאסרנו לגבות את החובות של יהודים שהגיע זמנם להיפרע ולא נפרעו לפני שנת השמיטה. בשלהי ימי בית המקדש השני, בו רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפרען, נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל . . ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". עמד הלל ותקן את הפרוזבול שכל יהודי שנתן הלוואה ליהודי אחר, ימסור את חובותיו לבית דין ובכך אין השמיטה משמטת כספים אלו.