הלכה יומית

גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר, אלא דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא. וכן לצורך מצווה, כגון בחתונה או בשבעת ימי המשתה וכן בחגים ובשאר סעודות מצווה מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר. ובירושלים עיה"ק התקבל המנהג אצל רבים שלא לנגן בחתונות בכלי שיר ורק בתוף. גם בהשמעת שירים מוקלטים אסרו רבני ירושלם, אך מחוץ לגבולות ירושלם העתיקה יש שהקלו. ובימי בין המצרים וימי ספירת העומר כתבו הפוסקים לאסור אף בשמיעת כלי זמר מוקלטים.

נפסק להלכה שכאשר האשה מתקשטת בתכשיטי כסף וזהב, לא תקשט עצמה בכל תכשיטיה אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד שאינה מתקשטת בו, ובכך תזכור את החורבן. ויש שכתבו שאפילו בשבת ויום טוב תנהג כך, אך יש פוסקים שכתבו להקל בזה, כיוון שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחורבן.

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון.

כחלק מדיני האבלות בתשעה באב אמרו חכמים, שאין לרחוץ בו, וכתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב, ולמעשה נפסק להלכה (בקרב הנוהגים כדעת הרמ"א, וכ"ה מנהגנו) שכבר מר"ח מנחם-אב חל איסור רחיצה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם מותר אדם לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים צוננים בימים אלו, ומותר להפיג צינתם שלא יהיו קרים אלא שלא יהיו חמים כאלו שנהנה מהם.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי שאין לו בעלים או בני אדם שרגילים להאכילו אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת (על ידי כל אדם) רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה' (כיון שמזונותיו מועטים), או שאר בעלי חיים של הפקר שהם במצוקה מפני מחסור במזון.

מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

נאמר "הין צדק יהיה לכם" ודרשו חכמים: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". ועוד אמרו: "כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן לו, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה, ולא יחזור בו מדיבורו.

יש שכתבו שלכתחילה טוב לייחד כיריים ייעודיים למאכלים הבשריים וכיריים ייעודיים למאכלים החלביים, אולם פוסקים רבים מורים להקל בזה מכמה טעמים. אלא שיש להקפיד שכשגולש ונשפך מן הסיר החלבי או הבשרי אל הכיריים, חשוב מאוד לנקות זאת מיד. ואם מעוניינים לבשל באותו יום מאכל מן המין השני (למשל לבשל בשר על הכיריים לאחר שבאותו היום גלש עליהם חלב) יש לנקות את החצובות והמבערים מכל ממשות המאכל, לאחר מכן יש להדליק את הגז עד שיתחממו ויתלבנו המבערים והחצובות, ויקפיד שתחתית הסיר וכן החצובות לא יהיו רטובות, ולאחר פעולות אלו ניתן לבשל מן המין השני.

מעיקר הדין במקרה שההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון חברו לקבלה, ומכל מקום ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו. ואפילו התכוון לשלם לחברו על הסחורה שלוקח ממנו בסכום מסוים, לא ישנה את מחשבתו. וכן בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אך דברים שחשב עליהם לצורך עצמו ולא לצורך הזולת אין צורך לקיימם אלא אם כן הם מענייני תורה ומצוות.

מעבר להפרדת כלי הבישול והאפייה של מוצרי הבשר והחלב, אסרו חכמים לאפות לחם שמעורב בו בשר, מחשש שמא יבואו לאוכלו עם חלב, וכן אסרו לאפות מאפה שמעורב בו חלב, שמא יבואו לאוכלו עם חלב. אלא שכשמעוניינים בכל זאת לאפות לחמים ומאפים חלביים (ויש חשש שיאכל עם המין השני), העצה שנתנו חכמים לכך – לעשות זאת באחד התנאים הבאים: לפני שאופים אותם יש לעשותם עם צורה שונה ומיוחדת. כמו כן ניתן לאפות מאפה שניכר על פניו של המאפה שהוא חלבי (כגון: שיפזרו עליו פרורי גבינה וכדומה). וכן באם כל הפת תיאכל באותו יום בלבד אין חשש שיבואו לאכלו עם בשר.

על נדרי צדקה נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

דנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם יש חיוב מן הדין לקיימה, כיוון שסמיכות דעת הקטן אינה כשל הגדול, ולמעשה כתבו הפוסקים שאף את הבטחות לקטן צריך לקיים. מעבר לכך הזהירו חכמים שלא יאמר אדם לילד שיתן לו דבר ובסוף לא יתן כי בזה הוא מלמד אותו לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר", כלומר: מלבד עצם האיסור לשקר יש כאן אזהרה מללמד את האחר להיות 'דובר שקר'.