הלכה יומית

בימים אלו, נוהגים שלא לשמוע מוזיקה, כמו בכל ימי הספירה. מנהגנו שאין מסתפרים עד ערב שבועות. וכשהסתפרו בשלושת ימי הגבלה קודם ערב חג השבועות לא הייתה רוח כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע נוחה מזה. אודות נישואין בימי ההגבלה, בשנים הראשונות הורה כ״ק אד״ש להחמיר גם לגבי נישואין בימים אלו, אולם בשנים האחרונות התיר חתונות בשלושת ימי הגבלה.

אף שאסרו חכמים לעלות או לרכב על בעלי חיים בשבת, מי שכבר עלה על הבהמה בשבת, אפילו שעלה באיסור ובמזיד – עליו לרדת מן הבע"ח, בכדי שלא ייגרם צער בעלי חיים כתוצאה מכך. וכן אם הניח משא על גבי בהמה – מורידו בשבת משום צער בעלי חיים. ואם היה המשא מוקצה שאינו יכול להורידו, יורידו כ"לאחר יד" כלומר באמצעות ראשו או גופו או שיעשה זאת באמצעות אחורי ידיו או בין אצילי ידיו.

בערב חג השבועות יש ליזהר מלעשות (בדיקת או) תרומת דם כשאין בהם צורך מיידי. כמו כן, ראוי ונכון להימנע מלקבוע ניתוחים ביום זה, אם ניתן לדחותם ליום אחר. ערב חג השבועות וחג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה, ויש לנצל זמן זה כראוי. בערב חג השבועות נותנים צדקה גם בעבור חג השבועות.

מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה כגון שנפלה לאמת מים והיא זקוקה למזון, באם יכול להוריד לה אוכל ולזונה שם – יוריד לה אוכל לשם; אך אם המים עמוקים מדי, ואי אפשר לזונה שם – יביא כרים וכסתות ויניח תחתיה, ובכך יאפשר לה לעלות (מבלי להרימה בידיו). אף שבדרך כלל אסור להשתמש בכריות אלו לצורך כך (משום איסור "מבטל כלי מהיכנו", שהרי הכרים והכסתות שנשרו במים אינן ראויות שוב לשימושן המקורי), במקרה זה התירו משום צער בעלי חיים.

מצוה על האדם להסתפר בערב יום טוב שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. כמו כן יש ליטול הציפורנים ולהתרחץ, ונוהגים לטבול במקוה, כדי להיטהר לכבוד הרגל. בבית חיינו וכן בקהילות רבות של אנ"ש, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג בבית הכנסת. אין מנהגנו להדליק נר נשמה לפני יו"ט שאומרים בו 'יזכור'.

נחלקו הפוסקים אודות מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה, האם יכול להעלות את בהמתו בידיו. ויש פוסקים שהתירו להעלותה בידיו משום צער בעלי חיים, וכן דג שקפץ מן האקווריום בשבת, ואם יחזירוהו לאקווריום יחיה, למרות שהדג 'מוקצה' יש שהתירו להחזירו. ולמעשה פוסק אדה"ז שבאם יכול לומר לנכרי להציל את הבע"ח יאמר לנכרי, ואם אין לו נכרי בסביבתו ובאם ימות הבע"ח יפסיד הפסד מרובה יש לסמוך על דברי המקלים ולהעלותה בידיו (או להחזיר הדג למים).

זמן קריאת שמע של שחרית הוא החל משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, כפי שנאמר: "ובקומך". מן התורה ניתן לקרוא קריאת שמע של שחרית החל מעלות השחר, כיוון שיש אנשים שמקדימים לקום בשעה זו, נחשבת עלות השחר כשעת קימה, וניתן לקרוא בשעה זו את קריאת שמע, ואף שהרוב אינם קמים בשעה זו אלא מעטים, למדים מן הפסוק "ובקומך" שנכתב בתורה בלשון יחיד, שאפילו בעת שיחידים קמים משנתם ניתן לקרוא קריאת שמע. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה. וחכמים עשו סייג למצווה זו, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממיטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור עד שיכול אדם להכיר את חברו (שאינו מכירו כ"כ) ממרחק של ארבע אמות.

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ויודע שלא יוכל לקרוא קריאת שמע אחר זמן "משיכיר" שהתבאר בהלכה הקודמת, יקדים לקרוא את שמע מזמן עלות השחר, כיוון שבמקום אונס העמידו חכמים את דבריהם כדברי תורה שמשעלה עמוד השחר הוא זמן קריאת שמע. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו.

זמן קריאת שמע של שחרית נמשך מנץ החמה עד סוף שלוש שעות (זמניות) של היום, שכן ישנם אנשים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות של היום, וכפי שחכמים ציינו שזוהי שעת קימה לבני מלכים. ואמרו חכמים שוותיקין היו מהדרים לקרוא קריאת שמע של שחרית מעט לפני הנץ החמה. אך מי שאינו יכול לקיים מנהג זה נכון שיקרא לפחות פרשה ראשונה לפני הנץ, ואם לא הספיק – יקדים לקראתה כל מה שיוכל. מי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, אינו יכול להשלימה.

לכתחילה יש לקרוא את קריאת שמע תוך סדר התפלה עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, אך זאת רק כאשר יודע הוא בוודאות שלא יעבור זמן קריאת שמע עד אז. אולם מי שיש לו ספק האם יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה בתוך תפלתו, וירא שעד שיתפלל יעבור זמן ק"ש, יקרא את שלשת פרשיות קריאת שמע קודם התפילה (ויכפול בה את ג' התיבות "אני ה' אלקיכם"), ויכוון בקריאתה שאם יעבור זמן ק"ש יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה.

אמרו חכמים: "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" וכן נפסק להלכה שצריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". בקריאת שמע קטנה שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה, יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

נפסק להלכה שלפני קיום מצוה שתלויה בזמן אין לאכול ולהתעסק בדברים אחרים עד שיקיים המצווה. ונחלקו הפוסקים האם דין זה חל בכל המצוות התלויות בזמן, או רק על מצוות מסוימות עליהן נאמר דין זה במפורש (כגון מצוות תקיעת שופר ולולב). אלא שבקריאת שמע מעבר לחביבותה של המצווה, יש בה עניין קבלת עול מלכות שמיים, ולכן האוכל לפניה עובר על איסור ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך (גאיך – לשון גאווה) אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמיים?! ועל כן נוהגים למעשה שלא לאכול קודם קריאת שמע, אף שמנהגנו לטעום קודם התפלה, נהוג לקרוא תחלה את פרשיות קריאת שמע ואחר כך טועמים כהכנה לתפלה.