הלכה יומית

אסרו חכמים לאדם לגדל כלב רע ואם יש צורך בהחזקתו לשם הגנה ושמירה מותר לגדלו, אך אסור לתת לו להסתובב כשאינו קשור, ואפילו אינו נושך אלא נובח בלבד, וחכמי האמת הזהירו ביותר בחומרת איסור גידול הכלבים. עוד אסרו חכמים להניח בביתו דברים העלולים לסכן את האחרים, ועל כן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

אמרו חכמים ש"ברית כרותה לשפתיים", ועל כן אסור לומר דבר פורענות על אדם מישראל, וכן צריכים ההורים להיזהר שכשמדברים עם ילדיהם ומזרזים אותם דרך מורא שלא יזכירו דברי פורענות, וכותב אדה"ז שלא יוציאו מפיהם משפטי אזהרה מדבר טמא כגון "חתול או כלב ייקחוהו" כיון שישנם מזיקים ששמותם כשמות בעלי החיים הטמאים ההם, ושמא יזיקו חלילה בגופו או בנשמתו, ועל כן צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

הזהירו חכמים ואמרו שחמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם ושתייתם מסוכנת, כגון מאכלים ששהו תחת המטה, וכן שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה. כמו כן לא ייתן אדם מעות בפיו שמא יש עליהן מעט זיעה, וגם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ושמא נגעו בהן חולים המדבקים.

הזהירו חכמים שלא לישן יחידי מפני סכנת המזיקים המצויים שם. ויש אומרים שעל פי דברי הזוהר בבית הנמצא במקום מבודד ושומם, יש להיזהר מכך גם ביום, אך אם יש עוד מישהו בבית ואפילו תינוק בן יומו, אין חשש; אלא שמשמע מדברי אדה"ז שהאיסור הוא רק בבית אפל ובלילה.

הזהירו חכמים שלא להיכנס למקום סכנה כגון לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה או ללכת בשאר מקומות הסכנה, וכן אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים אם המים מגיעים למעלה ממתניו; אודות היציאה לדרך בלילה אמרו חכמים "לעולם . . יצא אדם בכי-טוב", כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שכיום כשאין חשש מפני המזיקים וכן הדרכים מסודרות ומוארות, מותר לצאת אף בלילה. ובנסיעות ארוכות מעיר לעיר בלילה, הורה הרבי שיעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות).

באיסור החמץ בפסח נכלל אף האיסור שלא יימצא החמץ בבעלותו של יהודי בפסח. ואמרו חכמים שחמץ שנשאר בבעלות יהודית במשך הפסח, נאסר בהנאה אף לאחר הפסח. איסור זה תקף רק כאשר החמץ שייך ליהודי, אך כאשר החמץ בבעלות נכרי, אין כל איסור בכך שיימצא בבית היהודי, ולכן נהגו כל ישראל למכור את חמצם לנכרי למשך החג (באמצעות הרב). ומעורר הרבי שיש לזכות כמה שיותר יהודים במכירת חמץ (כדי שלא יעברו על איסור "בל יראה" ו"בל ימצא"), ובמקרה הצורך, ניתן למכור את החמץ של אדם ללא ידיעתו, וכן ניתן למכור חמץ של אדם אף כשיש חשש שישתמש בו בפסח.

מתקנת אדמו"ר הזקן שמוכרים לנכרי את החמץ באמצעות "ערב קבלן", שמקבל על עצמו אחריות שהנכרי ישלם את כל שוויו של החמץ. כך למעשה אין המוכר מוטרד על כספו, שכן, הערב קבלן מתחייב בשטר, לשלם את כל יתרת החוב של הנכרי לרב, ומכאן והלאה לרב אין שום עסק עם הנכרי – החמץ שייך לנכרי והערב קבלן חייב כסף לרב, ובאם הנכרי לא ישלם, לא יוכל הרב לתבוע את הנכרי אלא את הערב קבלן היהודי. כיום נתפשט המנהג אצל רבבות בני ישראל לעשות את המכירה ע"י ערב קבלן. לרוב, נערכת מכירת חמץ כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את החמץ לנכרי.

כיוון שהמכירה היא מכירה גמורה וחלוטה – ע"פ תורה – אפשר למכור גם חמץ גמור, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. במכירה זו כוללים את כל כלי החמץ שמשתמשים בהם במשך השנה באם יתכן שנשאר איזה חמץ הדבוק בהם (והכלים הנקיים היטב מחמץ יש להצניעם במקום סגור, שלא יבוא להשתמש בהם במהלך החג). אין טובלים את הכלים שנמכרו אחר החג אפילו שהיו ברשותו של הנכרי. אין צורך לכלול במכירה קטניות (באם כתוב שהנם כשרים לפסח.

מעבר לאיסור לדבר על דברים האסורים בשבת, אסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, מפני שנצטווינו שלא יהא דיבור השבת כדיבור החול, אלא אם כן דבורים אלו מסבים לו עונג. ובספר התניא מבאר אדה"ז את חשיבות שימת הלב שלא לדבר שיחה בטילה בשבת, שכן שמירת השבת בפנימיות העניינים היא השמירה מדיבורים, שכן השביתה של "וישבות ה' מכל מלאכתו" הייתה שביתה מאמירת עשרת המאמרות.

בערי הספיקות מקיימים את כל מצוות הפורים ביום י"ד, כולל קריאת-התורה ואמירת "ועל -הניסים". בשבת אין מוסיפים "ועל-הניסים" וקוראים בתורה ומפטירים את הקריאה הרגילה של פרשת-השבוע מבלי להוסיף את קריאת-התורה של פורים. וביום ראשון ט"ז באדר אין אומרים תחנון, ויוסיפו לקיים שוב את מצוות סעודת-פורים ומשלוח-מנות, וראוי גם שיתנו שוב מתנות-לאביונים. בערי הפרזות: בשנת תשמ"א שהייתה קביעות זו עורר הרבי שיהודים בכל מקום יצטרפו לשמחת ירושלים ויוסיפו בדברי שמחה של תורה, באהבת ישראל, ועריכת כינוסים לחיזוק היהדות. ואם מתאים הדבר אף ישלחו משלוחי-מנות, ויתנו מתנות-לאביונים.

איסור הדיבור בדיבורי חול בשבת, הוא רק בדברי חולין, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

נאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ודרשו חכמים: "אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל", ומכאן למדו שכל ברכה שאדם שומע את הזכרת ה' יאמר "ברוך-הוא וברוך-שמו", ומכל מקום כיון שאינו אלא מנהג, אפילו בפסוקי דזמרה אין אומרים אותו, ורק במקום שניתן להפסיק בו לדבר הרשות, עונים "ברוך הוא וברוך שמו". כמו כן יש להיזהר שבכל פעם ששומעים ברכה על המצווה ויוצאים בה ידי חובה אין לענות "ברוך-הוא וברוך-שמו" ורק "אמן", ואם ענה "ברוך-הוא וברוך-שמו", לא יחזור ויברך.