הלכה יומית

מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לערוך מגבית, בה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. ויש שכתבו להימנע מהזכרת סכום כספי כאשר עורכים "מי שברך" לעולים לתורה, אלא שלמעשה המנהג להקל בזה, מפני שמותר לנקוב סכום לצדקה בשבת כיוון שהוא צורך מצווה המותר בשבת.

אמרו חכמים: "גדול העונה "אמן" יותר מן המברך". ונפסק להלכה כי השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו "אמן" בין אם הוא יוצא ידי חובתו מברכתו ובין אם אינו יוצא. משמעותה של המילה "אמן" היא – האמנת דברים, ובעת שיענה "אמן" יכווין בלבו שאמת היא הברכה שבירך המברך וכי הוא מאמין בזה. ובעת עניית "אמן" לאחר שאלות ובקשות כגון "אמן" שבקדיש וכדומה יכווין על העתיד שיאמנו דבריו ובקשותיו של זה ויקויימו במהרה.

אנשים המתענגים מסיפור שמועות וחידושים, מותרים הם לספר שמועות אלו בשבת כמו בחול כיוון שכשמתענגים בהם יש כאן ענין עונג שבת ואין זה דרך חול (אך מי שאין לו עונג מעצם הסיפור אסור לו לספר לחברו בכדי שיתענג חברו משמיעתם, אבל אם מדובר באורח שלו שרוצה לכבדו ולענגו או לקרבו, מותר). אולם מי שיכול ללמוד תורה אין לו לדבר דברים בטלים, ואפילו בחול אין לדבר בדברים בטלים משום ביטול תורה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.

לכתחילה טוב להיזהר ולחשוב תמיד כאשר מברך, שדעתו לפטור בברכתו את המאכלים שיביאו לפניו הזהים בברכתם. ואורח שהגישו לפניו מאכלים וברך, גם אם לא התכוון בפירוש שדעתו על כל מה שיביאו לפניו, מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו, ולכן אינו צריך לברך שוב. מי שברך והחל באכילתו, ולאחר מכן גמר בלבו שלא לאכול או לשתות – אם אחר כך נמלך בדעתו ורוצה לאכול עוד, עליו לשוב ולברך. וזאת אפילו במקרה שאוכל מאותו המין ממש שעליו ברך והיה לפניו בשעת הברכה (וי"א שאם רגיל להמלך ולאכול אי"צ לברך).

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה, תיקנו חכמים שהברכה תיעשה על החשוב. אלא שאם אותו מאכל שדינו להקדימו עדיין אינו לפניו, אינו צריך להמתין לו. ואפילו היו לפניו שני המאכלים, אלא שאינו רוצה לאכול שניהם כי אם רק אחד מהם – יברך עליו, ואינו מחויב לאכול מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה.

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה ורוצה לאכול משניהם, אלא שמצד סיבה כל שהיא חפץ להקדים אחד מהם – יכול להקדימו, ואינו מחויב לאכול כעת מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה. (וכפי שנהוג בליל אדר"ה לברך "העץ" על תפוח, אף אם יש לפניו פירות רימון או פירות נוספים משבעת המינים).

מי שהתחיל לברך על מאכל מסוים, ובעודו מברך הביאו לו מאכל אחר שדינו להקדימו – אף על פי שברכותיהם שוות – יאכל תחילה מהמאכל הראשון שעליו ברך. אלא שכתבו הפוסקים שאם אמנם החל בברכה אך עדיין לא הזכיר שם ה' ואז הביאו לפניו המין החשוב יותר, יפסיק ויתחיל שוב באמירת הברכה על דעת המאכל החשוב.

זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא, שזמן הקרבת המוסף מתחיל מיד אחר הקרבת תמיד של שחר. ומי שהתפלל מוסף קודם תפלת שחרית – יצא, אף שקרבן מוסף שהקריבו קודם תמיד של שחר פסול, מכל מקום, בתפילה לא החמירו כל-כך להצריכו לחזור כיוון שהתפלל בשעה הראויה להקרבה.

לכתחילה יש ליזהר (ואף בציבור), שיתחילו מוסף לא יאוחר מחצי שעה לאחר חצות היום. ואין לאחר תפילת מוסף יותר משבע שעות על היום – שהיא שעה לאחר חצות היום. אך אף על פי כן יוצא ידי חובתו גם אחרי שעה זו, מפני שזמנה כל היום. ואפילו אם כבר התפלל מנחה – חוזר ומתפלל מוסף. ואם שכח ולא התפלל אותה עד חשיכה – אין לה תשלומין. ואם לא התפלל מוסף עד סמוך לחשכה, ועדיין לא התפלל מנחה, ואין שהות להתפלל שתי התפילות קודם חשכה – יתפלל מנחה לבדה כיוון שהיא תדירה יותר, ואף שיפסיד בכך תפלת מוסף ואין לה השלמה.

שני בני אדם המכירים זה את זה, כאשר זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, אם מניחים ביניהם חפץ שאין דרכו להיות על השלחן, נחשב הדבר כהיכר, ומותר. חפץ זה צריך להיות גבוה קצת ונראה לעין, כגון קנקן או פת שאין משתמשים בהם במהלך אותה הסעודה. ואם כל אחד אוכל במפה שלו, או שהוא אוכל בהפסק מפה והאחר אוכל על השלחן, הדבר נחשב להיכר. ויש שכתבו שאם יושבים הם משני קצות השלחן באופן שאין האחד יכול לפשוט את ידו ולאכול מן המזון שלפני חברו, נחשב הדבר כהיכר.

מותר לטעום אחר תפילת שחרית (של שבת ויו"ט) קודם תפילת מוסף. הטעימה המותרת היא אכילת פירות, אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, וכן פת או מזונות, בשיעור כביצה אך לא יותר (ובשמחת תורה ניתן להקל בזה מכמה טעמים). אלא שכיוון שהתפלל שחרית התחייב בקידוש, ועל כן צריך שיקדש תחילה, וישתה רביעית יין או יאכל כזית פת או מזונות מיד לאחר הקידוש, בכדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה (ואי"צ לקדש שוב אחר מוסף).