הלכה יומית

אמרו חכמים: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון", כלומר שמונת ימי החנוכה אסורים בהספד ובתענית. ונפסק להלכה כי המתענה בהם, עליו להתענות תענית על שישב בהם בתענית, כדין המתענה בשבת. וכן חתן וכלה ביום חופתם לא יתענו בימי החנוכה.

נאמר בגמרא שימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אך בשונה מפורים שבו אחת ממצוות היום היא לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה לא נאמר במפורש שיש חיוב לקבוע סעודה. בטעם הדבר ביארו הפוסקים, שכיוון שגזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה והמצוות, עיקר ההודיה לה' היא על ההצלה הרוחנית. ומכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצוה לקיים בחנוכה סעודות. והמנהג הוא לערוך סעודות ולשמוח ולהודות בהן על הניסים שהראה לנו ה' בימים ההם בזמן הזה, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצוה. ובדורנו עורר הרבי על כך שיש לנצל את ימי החנוכה לעריכת התוועדויות חסידותיות, ולדבר בהן אודות פרסום הניסים.

נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, מפני הנס שהיה לנו ע"י מאכל של גבינה, שנעשה ע"י יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, שעל ידי מאכלי החלב שהאכילה את האויב, גרמה לצימאונו ולשכרותו וכך למיתתו, ונושעו ישראל מידו. ולזכר נס זה נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה.

מנהג ישראל לאכול מאכלים שעשויים בשמן לזכר נס השמן. אגב מנהג זה יש לציין כי בדרך כלל סופגניה שומנית (באופן של טופח על מנת להטפיח) אין לה דין של "דבר שטיבולו במשקה" שצריך נטילת ידיים לפני אכילתו – אלא אם כן הסופגניה טוגנה בשמן זית. כמו כן באכילת סופגניות, גם אם אוכל כמות של קביעת סעודה שהוא 230 גרם אין צריך ליטול ידיו, כיון שמטגנים אותן בשמן עמוק ואין עליהן תורת לחם כלל.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ומתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן, יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול". ויש לכבד בזימון את הגדול בחכמה גם כאשר יש שם כהן, ואם אין תלמיד חכם אך ישנו כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי.

לא ראוי שחכם או הזקן יטריח את הציבור על-ידי שיעבור במקום שבו יש ציבור, כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה, שלא ירבו לעמוד. וחכם או זקן רשאים למחול על כבודם, וישנם זקנים שהקפידו תמיד למחול על כבודם, בכדי שלא להכשיל בני אדם שאינם עומדים בפניהם. אלא שאף לאחר המחילה המקפיד להדרם, למצווה תיחשב לו.

מצווה לקום מפני 'שיבה', וביארו הפוסקים שהחיוב הוא לעמוד מפני אדם בן שבעים שנה, אפילו אינו תלמיד חכם. וכתבו הפוסקים שהציווי "מפני שיבה תקום" כולל גם את החובה להציע מושב לאדם זקן או תלמיד-חכם. בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שכל זמן שאדם זקן או תלמיד חכם נשאר לעמוד לפניו (כשהוא בתוך ד' אמותיו), אסור לצעיר להתיישב בנוכחותו. וכתבו הפוסקים שמעבר לחיוב ההלכתי מצד דיני הידור הזקן, בקימת הצעיר מפני הזקן יש משום דרך ארץ וקידוש השם.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.

אחת ממלאכות השבת הינה מלאכת "הוצאה", מלאכה זו נלמדה מכך שהוצאת התרומות למשכן מ'רשות היחיד' של כל אחד ואחד מישראל אל 'רשות הרבים' שבה עשו את המשכן, נקראת בתורה: "מלאכה לתרומת הקדש". הגדרת המלאכה היא העברת חפץ מרשות לרשות. וכיוון שהרגילות בכך כל ימות החול, מצווה על כל אדם שימשמש בבגדיו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת. ואף בשבת עצמה אסור להחזיק חפץ בחיקו או בכיס בגדיו, שמא ישכח שהחפץ עליו ויצא עמו לרשות הרבים, אך טלטול החפץ בידו בבית מותר, כיוון שכשרואה את החפץ בידיו ודאי לא ישכח ויוציאנו לרשות הרבים.

על יום השבת נאמר "שבוּ איש תחתיו" ולמדו מפסוק זה שאין לטלטל ברשות הרבים אלא כמדת "תחתיו" כלומר, כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו, ועל כן מותר להעביר חפץ תוך ד' אמותיו, אך אסור לו לצאת מתוכם כשהחפץ בידיו. כמו כן נפסק להלכה שלאחר טבילה בשבת יש לוודא שלא נותרו על גופו מים שמא יעבירם ד' אמות בעת הליכתו. עם זאת כאשר יורד גשם שוטף אין מניעה לצאת לדרך אף שסוחב עמו את מי הגשמים, כיוון שבאופן זה לא גזרו חכמים על טלטולם של המים.

קטן היודע ללכת ברגליו מותר להחזיקו בידיו ולעזור לו ללכת ברשות הרבים, ובלבד שלא יגביהנו ולא יגררנו אלא יגביה הקטן רגל רגל, ואם נעצר ולא רוצה ללכת, בלית ברירה מותר לשאתו פחות פחות מארבע אמות, אך להכניסו לבית אסור. ובמקום הצורך יש מקום להתיר (ע"פ בירור עם רב) לטלטל את הקטן בעגלתו בכרמלית ע"י נכרי. ובאם הקטן כבר יודע ללכת בעצמו והוא בריא, אף ברה"ר יש מקום להתיר לטלטלו ע"י נכרי במקום צורך גדול או לצורך מצוה.

במקום פיקוח נפש, מותר להביא את הילד לרופא בכל אופן, גם אם אינו יודע ללכת לבדו, ואף מותר להוציאו לרשות הרבים גמורה ככל פיקוח נפש שדוחה את השבת. אך על מי שלוקח את הילד יש לשים לב, שבשעה שישאנו, לא יחזיק הילד בידו או בכיסו דבר שאין לו כל צורך בו לרפואתו. ואם הילד פצוע או מבוהל, מותר לתת לילד להחזיק צעצוע בידו להרגעתו. כאשר הילד אינו במצב של פיקוח נפש אבל צריך להביאו אל הרופא, אם הוא יודע ללכת אלא שקשה עליו ההליכה, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואילו בכרמלית אפשר להקל ולשאת גם תינוק שאינו יודע ללכת לבדו.