הלכה יומית

עיסה שבלילתה עבה שממלאים אותה קודם אפייתה במיני מתיקה (כגון אוזני המן), ברכתה "מזונות" ובשיעור קביעת סעודה ברכתה המוציא. אך אם המילוי הוא מדברים שאינם מיני מתיקה כגון גבינה, בשר, ירקות, תפו"א וכדומה ברכתם המוציא. ואם העיסה עצמה נילושה ברוב מי פירות כגון פיצה שנילושה ברוב מי פירות (ואינו אוכל ממנה כשיעור קביעות סעודה) מעיקר ההלכה ברכתה מזונות, אך בעל נפש יחמיר ליטול ידיים על לחם אחר תחילה.

כיוון שהאישה המדלקת נרות-שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. במידה והדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, שכיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל מנחה.

עיסה שבלילתה רכה מעיקר הדין ברכתה מזונות, וכשאוכל ממנה כמות של 'קביעות סעודה' – מברך המוציא. ולכתחילה טוב לחוש למחמירים שדינה כלחם גמור, ולא לאכול ממנה אפילו מעט אלא בתוך הסעודה. ואם אוכל ממנה כשיעור 'קביעות סעודה' יברך "המוציא". וכן בלילה רכה ביותר ונאפית עבה קצת כגון עוגות בחושות ברכתה "מזונות", ובשיעור קביעת סעודה – המוציא.

בדורות האחרונים דנו הפוסקים בשאלה האם ניתן לצאת ידי חובת מצוות הדלקת-נרות-שבת קודש ע"י הדלקת התאורה החשמלית, שכן די בתאורה חשמלית "שלא יכשל בעץ או באבן", אלא שלכתחילה יש לקיים את המצווה על ידי הדלקת נרות דווקא, שניכר שההדלקה מיוחדת לכבוד שבת. אולם בעת-הדחק כגון בבתי-רפואה וכדומה, כשלא מתאפשר בשום אופן להדליק נרות, יש לקיים את מצוות נרות-השבת במנורות החשמל, ואם הייתה מנורת החשמל דולקת מכבר, יש לכבותה ולהדליקה לכבוד שבת, ולפוסקים רבים יכולה האשה אף לברך על הדלקה זו, ולמעשה יש לפנות לרב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו.

בלילה רכה ביותר ונאפית דק מאוד (כגון "בלינצעס") ברכתה מזונות. וגם כשאוכל בשיעור קביעת סעודה- מעיקר הדין ברכתם "מזונות", אלא שכשרוצה לאכול מהם כשיעור ד' ביצים (230 גר') יש להחמיר וליטול ידיו תחלה ולברך המוציא על לחם גמור. עיסה שבלילתה עבה, אע"פ שנאפית דק מאוד (כגון "לאפה" "טורטייה") – ברכתה המוציא.

נאמר בגמרא: "הרואה את הקשת בענן . . מברך . . ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך. בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת הזהירו חכמים שלא להסתכל על הקשת זמן ממושך, וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת "לא חס על כבוד קונו" ו"עיניו כהות". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם .. הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים ('מעשה מרכבה'); אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

דין ברכת ראיית הקשת כדין ברכת הברקים והרעמים שאין מברכים עליהם אלא פעם אחת ביום, ונפטר בברכתו הראשונה על כל הפעמים שיראה במהלך אותו היום, אבל אם התפזרו העננים ושוב נתקדרו השמיים ונראתה הקשת מברכים שוב. או אפילו לא התפזרו העננים אך הוא ישן שנת לילה ונראתה הקשת יברך.

הסכך צריך להיות מדבר שגידולו מן הקרקע (כגון: ענפים, קנים, עלים), לאחר שנתלש ואינו מחובר לקרקע. את הסכך צריך להניח על הסוכה בצורה יציבה שיוכל לעמוד ברוח מצויה. כמות הסכך תהייה באופן שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש כלומר – שרוב גג הסוכה יהיה מכוסה ע"י הסכך, (אך אם היא מסוככת כהלכה, אלא שנכנס אליה אור השמש דרך הדפנות – הסוכה כשרה לכתחילה). ומנהג רבותינו נשיאינו להרבות בסכך. ובכדי ש"יהיו הכוכבים נראים מתוכה", לוקחים מקל ותוחבים בעובי הסכך ליצור נקב שיוכלו הכוכבים להיראות בעדו.

יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהשתמשו בהם לבנייה), וכן שלא להניח על הסכך דבר המקבל טומאה, שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. אך אם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.

דפנות העשויות ממוטות ברזל, הרי הם מקבלים טומאה ואין להניח עליהם את הסכך. לכן , המנהג הנפוץ הוא להניח קורות עץ דקות ('לייסטים') של עץ מעל גבי הדפנות, ועליהם להניח את הסכך. אלא שעם כל זה, סוכה שהעמידו בה את הסכך על דבר המקבל טומאה, כגון: ברזלים – אף שעשו שלא כדין, מותר לשבת בה לכתחילה.

לאחר תפילת העמידה בערבית של יום-טוב, אין אומרים 'עלינו', עד לאחר ה'הקפות'. נהוג לקדש, ולערוך התוועדות כהכנה להקפות. קודם ההקפות נוהגים לומר את פסוקי "אתה-הראת", העוסקים בשמחת התורה, את פסוקים אלו אומרים שלוש פעמים. ונהוג לכבד אנשים שונים באמירתם, כשהקהל חוזר אחריהם פסוק בפסוק. בסיום הפסוקים –אחרי אב-הרחמים– אומרים שלוש פעמים ברצף את הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".