הלכה יומית

בטעמה של מצוות ישיבה בסוכה נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", כשהכוונה על ענני הכבוד שהגנו על ישראל מפני השמש. כמה הלכות נלמדות מן הדמיון שבין הסוכה לענני הכבוד וביניהם – מקום בניית הסוכה, למדו חכמים שיש להעמיד את הסוכה תחת כיפת השמים דווקא כפי שהיו 'ענני הכבוד'. על כן, אין לבנות סוכה תחת עץ או תחת מרפסת – גם אם היא גבוהה מאד. הלכות נוספות קיימות בבחירת מקום הסוכה שמטרתם לוודא שהמקום ראוי לבניית הסוכה מבלי לפגוע בתושבי והולכי העיר, וכן יש להקפיד שלא לבנותה במקום שידוע לו שיגרם לו צער בישיבתו בסוכה, כגון: במקום שיש שם פרעושים וזבובים, או ריח רע.

שיעור גודל הסוכה המינימלי הוא שבעה טפחים (כ-57 ס"מ) על שבעה טפחים. ומעיקר הדין, סוכה שיש לה שלוש דפנות הרי היא כשרה לכתחילה, אלא שמנהגנו לעשות לסוכה ארבע דפנות (שלימות). גובה הסוכה צריך להיות לפחות עשרה טפחים. כשתחתית הדפנות תהיה לפחות בתוך שלשה טפחים הסמוכים לקרקע. אך אם היו גבוהות שלשה טפחים מן הקרקע, הסוכה פסולה.

את הדפנות מותר לעשות מדברים הפסולים לסכך. אך לא יעשה אותם מדבר שריחו רע. צריך להקפיד שהדפנות יהיו בנויות היטב שלא יזוזו ברוח מצויה. ועל כן אין לעשות דפנות מסדינים או יריעות ניילון בלבד, (אף אם הם מתוחים היטב), אך ניתן להשתמש בסדינים ויריעות אלו כאשר ישנם מלבדן דפנות כשרות של מוטות יציבות מברזל, עץ וכדומה.

הסכך צריך להיות מדבר שגידולו מן הקרקע (כגון: ענפים, קנים, עלים), לאחר שנתלש ואינו מחובר לקרקע. את הסכך צריך להניח על הסוכה בצורה יציבה שיוכל לעמוד ברוח מצויה. כמות הסכך תהייה באופן שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש כלומר – שרוב גג הסוכה יהיה מכוסה ע"י הסכך, (אך אם היא מסוככת כהלכה, אלא שנכנס אליה אור השמש דרך הדפנות – הסוכה כשרה לכתחילה). ומנהג רבותינו נשיאינו להרבות בסכך. ובכדי ש"יהיו הכוכבים נראים מתוכה", לוקחים מקל ותוחבים בעובי הסכך ליצור נקב שיוכלו הכוכבים להיראות בעדו.

יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהשתמשו בהם לבנייה), וכן שלא להניח על הסכך דבר המקבל טומאה, שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. אך אם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.

דפנות העשויות ממוטות ברזל, הרי הם מקבלים טומאה ואין להניח עליהם את הסכך. לכן , המנהג הנפוץ הוא להניח קורות עץ דקות ('לייסטים') של עץ מעל גבי הדפנות, ועליהם להניח את הסכך. אלא שעם כל זה, סוכה שהעמידו בה את הסכך על דבר המקבל טומאה, כגון: ברזלים – אף שעשו שלא כדין, מותר לשבת בה לכתחילה.

לאחר תפילת העמידה בערבית של יום-טוב, אין אומרים 'עלינו', עד לאחר ה'הקפות'. נהוג לקדש, ולערוך התוועדות כהכנה להקפות. קודם ההקפות נוהגים לומר את פסוקי "אתה-הראת", העוסקים בשמחת התורה, את פסוקים אלו אומרים שלוש פעמים. ונהוג לכבד אנשים שונים באמירתם, כשהקהל חוזר אחריהם פסוק בפסוק. בסיום הפסוקים –אחרי אב-הרחמים– אומרים שלוש פעמים ברצף את הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

לאחר סיום אמירת הפסוקים פותחים את ארון-הקודש ומוציאים כל ספרי-התורה כשהם מעוטרים בכתריהם. לאחר מכן אומרים את נוסח ההקפה תוך כדי שמקיפים את בימת הקריאה, ובתום ה'הקפה' רוקדים עם ספרי-התורה. ונוהגים שהגבאי מכריז לאחר כל הקפה "עד כאן הקפה א'" וכו'. אחרי כל הקפה מחזירים את ספרי-התורה להיכל. בסיום ההקפות (לאחר החזרת ספרי-התורה להיכל) אומרים 'עלינו-לשבח' וקדיש יתום. בהקפות ביום שמחת-תורה לאחר אמירת פסוקי 'אתה-הראת' מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את בימת הקריאה שלוש וחצי הקפות ברצף, ואומרים כל סדר ההקפות. לאחר אמירת כל נוסח ההקפות רוקדים עם ספרי-התורה. מחזירים את כל ספרי-התורה להיכל.

בשמחת-תורה כל אחד ואחד מהקהל עולה לתורה, כולל הילדים, על כן ניתן להתחלק למספר מנינים, בחדרים שונים, כך שבכל מנין יהיה מספר מועט של אנשים, ואפשר לקרוא כמה פעמים עד שישי. או (בשעת הדחק) שעולים בכל עליה כמה קרואים, ומברכים יחד. לעליית חמישי עולים "כל הנערים", המנהג הוא שגדול עולה עמהם ומברך, והוא מוציא את הילדים ידי חובת הברכות – אך הילדים אינם מברכים בעצמם. אין נוהגים לפרוש טלית מעל הנערים. וכן אין מנהגנו באמירת "המלאך הגואל".

אם יש רק ספר תורה אחד יקראו את שלוש הקריאות באותו הספר. כאשר ישנם שני ספרי תורה נחלקו הפוסקים כיצד לנהוג, ולמעשה כתבו פוסקים רבים שבסיום הקריאה בספר הראשון בפרשת 'וזאת הברכה' והגבהתו (בזמן שהגבאי מברך את העולים לתורה לחתן בראשית וכדומה) גוללים מיד את הספר הראשון לקריאה השלישית, כך שמיד עם תום הקריאה השנייה יהיה הספר מוכן, בכדי שלא לגרום טורח לציבור, וקוראים בספר התורה השני לחתן בראשית, וחוזרים ולוקחים את הספר הראשון למפטיר.

בערב יום הכיפורים נוהגים לקחת תרנגול ולשחטו, פעולה זו מכונה בשם "כפרות", כשם שהיה שעיר המשתלח לעזאזל מכפר בזמן המקדש. ונהוג שהתרנגול יהיה לבן על משקל הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". בין המטרות של מנהג זה הוא לעורר את האדם לתשובה ע"י שיחשוב שכל מה שעושים לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו; ועל ידי תשובתו, הקב"ה מסלק הגזירה מעליו.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, משום שלום בית (בכדי שלא יכשלו בעצים ובאבנים), משום עונג שבת ומשום כבוד השבת. את מצוות הדלקת-נרות-שבת תקנו חכמים לגברים ולנשים כאחד, אלא שיש לאשה עדיפות במצווה זו. וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם מפני שהנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, וכן משום שבחטא עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך, ולכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.