הלכה יומית

לאחר תפילת העמידה בערבית של יום-טוב, אין אומרים 'עלינו', עד לאחר ה'הקפות'. נהוג לקדש, ולערוך התוועדות כהכנה להקפות. קודם ההקפות נוהגים לומר את פסוקי "אתה-הראת", העוסקים בשמחת התורה, את פסוקים אלו אומרים שלוש פעמים. ונהוג לכבד אנשים שונים באמירתם, כשהקהל חוזר אחריהם פסוק בפסוק. בסיום הפסוקים –אחרי אב-הרחמים– אומרים שלוש פעמים ברצף את הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

לאחר סיום אמירת הפסוקים פותחים את ארון-הקודש ומוציאים כל ספרי-התורה כשהם מעוטרים בכתריהם. לאחר מכן אומרים את נוסח ההקפה תוך כדי שמקיפים את בימת הקריאה, ובתום ה'הקפה' רוקדים עם ספרי-התורה. ונוהגים שהגבאי מכריז לאחר כל הקפה "עד כאן הקפה א'" וכו'. אחרי כל הקפה מחזירים את ספרי-התורה להיכל. בסיום ההקפות (לאחר החזרת ספרי-התורה להיכל) אומרים 'עלינו-לשבח' וקדיש יתום. בהקפות ביום שמחת-תורה לאחר אמירת פסוקי 'אתה-הראת' מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את בימת הקריאה שלוש וחצי הקפות ברצף, ואומרים כל סדר ההקפות. לאחר אמירת כל נוסח ההקפות רוקדים עם ספרי-התורה. מחזירים את כל ספרי-התורה להיכל.

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך", ואף שמצווה זו נאמרה בלשון 'אם' למדו חז"ל שזוהי מצווה ולא רק 'רשות'. ומצווה להלוות אף ליהודי עשיר שצריך לכך, אלא שאם באו לפניו עני ועשיר, עליו להקדים את ההלוואה לעני לפני העשיר. ומצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה לפי שבמצוות צדקה העני כבר נצרך לבקש מן הבריות ואילו יהודי שמבקש הלוואה עדיין לא הגיע לידי כך, ובזכות הלוואה לא יצטרך הלה לבקש מן הבריות צדקה. וראוי ונכון לייסד בכל מקום (ובכל בית כנסת) קופת גמ"ח ציבורית, וכל אחד יפריש לשם מעות שיש בידו להלוות.

בצאת יום א' דראש השנה מדליקים את נרות החג (לאחר צאת הכוכבים, ובאמצעות אש הדולקת מערב ראש השנה) רק לאחר אמירת 'ותודיענו' בתפלת ערבית, והוא הדין לגבי יתר המלאכות המותרות ביום טוב שאסור לעשותן אם לפני אמירת 'ותודיענו'. הצריכים לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) קודם תפלת ערבית או להדליק נרות חייבים לומר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי שם ומלכות).

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.