הלכה יומית

מן התורה גם כשחל ראש השנה בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת משום שאין הכל בקיאים בתקיעת שופר, וחששו שמא ייטלו את השופר וילכו עמו בשבת אל הבקי ללמוד לתקוע, ויעבירו את השופר ד' אמות ברשות הרבים (במקום שאין עירוב). ובגמרא רמזו זאת מהאמור: "שבתון זכרון תרועה", שכראש השנה חל בשבת הוא "שבתון זכרון תרועה", מזכירים את התרועה אבל אין מריעים בפועל, ובתורת החסידות מבואר כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך לעורר את העונג העליון ע"י השופר, מכיוון שהעונג שבשבת פועל שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם, ולכן די בהזכרת הפסוקים בלבד.

בראש השנה שחל בשבת ושכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' ואמר שם ה' שבברכת "בונה ירושלים", יסיים הברכה וכל זמן שלא התחיל עדיין ברכת 'הטוב והמטיב' – כוללן יחד ואומר "ברוך . . שנתן שבתות למנוחה . . וימים טובים לזיכרון, את יום הזיכרון הזה, ברוך . . מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון. אבל אם שכח רק אחת מהן, אומר בנוסח ברכה זו רק את מה ששכח ולא את ההזכרה השנייה. ואם נזכר ששכח 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לאחר שהתחיל 'הטוב והמטיב', בלילות ראש-השנה חוזר לתחילת ברכת-המזון, אבל ביום אינו חוזר, ואם שכח 'רצה' יחזור.

דנו הפוסקים אודות מזוזה שהוסרה לצורך בדיקה – האם צריך לברך כשמחזירים אותה למקומה, ולמעשה נהוג שכאשר ישנו הפסק של לילה אחד מהסרת המזוזה עד חזרתה אין צריך לברך על קביעתה, אך יותר מכך צריך לברך, ואם הסירה על מנת לבדקה ולקבעה לאחר יום מברך. וכן אם מעבירים אותה למקום אחר או קובעים במקומה מזוזה אחרת מברכים, ואם קבעו בלא ברכה, אין לברך.

ידוע כי בדרכו של אברהם לעקידת יצחק הגיע השטן להפריעו והתגלה אליו בדמות נהר, אולם אברהם אבינו מסר את נפשו ונכנס לתוך הנהר עד צווארו. זכר למסירותו זו של אברהם ומעוד טעמים נוספים נתקן ביום הראשון של ראש השנה מנהג ה"תשליך", על יד הנהר, באר מים או מעיין בו מצויים דגים חיים. במקום שיוכלו לראות ממנו את הדגים, שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. במשך הדורות נקבע שכאשר חל ראש השנה בשבת דוחים את ה"תשליך" ליום ב' דר"ה ומבאר הרבי שהדבר נועד למנוע תקלה כגון טלטול סידורים במקום שאין עירוב, ולכן אין יוצאים ל"תשליך" בשבת.

את המזוזה יש לקבוע על מזוזת-הפתח הימנית, בשליש העליון שלה. יש לקבוע אותה באלכסון, כך שהקצה העליון שלה – שעליו האות "ש" – יהיה מופנה פנימה, בכניסה הראשית נקבע הדבר על פי צד ימין של הנכנס לבית, אולם בפתחים של חדרים פנימיים קובעים זאת לפי מבנה הדלת ( – "היכר ציר"). כשהדלת נפתחת לתוך החדר נקבעת המזוזה בצד ימין של הנכנס אל החדר. כשהדלת נפתחת אל מחוץ לחדר נקבעת המזוזה בימינו של היוצא ממנו. ובפתחים שיש בהם דלתות הזזה קובעים את המזוזה לצד שבו נמצאת המסילה של הדלת. את המזוזה יש לקבוע בחזקה במסמרים או בדבק חזק, אך לא בדבק נייר רגיל שאינו מחזיק לאורך זמן.

ככל יו"ט שחל במוצאי-שבת, מבדילים בתפילת ערבית של ליל ב' דראש השנה (החל במוצש"ק) באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. מי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד אמירת ה' של חתימת ברכת "מקדש ישראל ויום הזכרון", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך", ואף שמצווה זו נאמרה בלשון 'אם' למדו חז"ל שזוהי מצווה ולא רק 'רשות'. ומצווה להלוות אף ליהודי עשיר שצריך לכך, אלא שאם באו לפניו עני ועשיר, עליו להקדים את ההלוואה לעני לפני העשיר. ומצווה זו גדולה יותר ממצוות הצדקה לפי שבמצוות צדקה העני כבר נצרך לבקש מן הבריות ואילו יהודי שמבקש הלוואה עדיין לא הגיע לידי כך, ובזכות הלוואה לא יצטרך הלה לבקש מן הבריות צדקה. וראוי ונכון לייסד בכל מקום (ובכל בית כנסת) קופת גמ"ח ציבורית, וכל אחד יפריש לשם מעות שיש בידו להלוות.

בצאת יום א' דראש השנה מדליקים את נרות החג (לאחר צאת הכוכבים, ובאמצעות אש הדולקת מערב ראש השנה) רק לאחר אמירת 'ותודיענו' בתפלת ערבית, והוא הדין לגבי יתר המלאכות המותרות ביום טוב שאסור לעשותן אם לפני אמירת 'ותודיענו'. הצריכים לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) קודם תפלת ערבית או להדליק נרות חייבים לומר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי שם ומלכות).

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו