הלכה יומית

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.

מותר לקחת מבעל החנות מיני מאכל ומשקה בשבת בהקפה, (כאשר המוצרים הנם לצורך השבת), אך בתנאי שכשלוקח לא יזכיר לו סכום כסף כלל, כלומר שלא יסכם אתו שרוצה שיתן לו על סך סכום מסוים וכן לא יבקש ממנו במדה מסוימת, כגון שיביא לו במשקל של מספר גר' או ליטרים של שתייה, אא"כ כך רגילים לכנות את המוצר (כגון בקבוק של ליטר וחצי). כמו כן יש להקפיד שכשמבקש את המוצרים לא יאמר "מכור לי", אלא "תן לי".

אף על פי שאסור לבקש בשבת מבעל המכולת שיביא לו מוצר במשקל מסויים, יכול הוא לבקש ממנו במספר יחידות של דברי מאכל או משקה כגון שיאמר לו את מספר הבקבוקים שמעוניין, כיוון שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ובלבד שיזהר שלא יזכירו את סכום המוצר. כמו כן כאשר צרך הלוקח בעבר מוצרים זהים מחנות זו, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח בשבת.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ויש שכתבו שאנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה, אלא שבפועל המנהג הוא שלא להחמיר בזה.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.