הלכה יומית

דנו הפוסקים בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד כיוון שתמיד יכולים אנשים לעלות בשאר הקומות. ולעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו בניין מגורים, מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל בשעה שאנשים עולים ויורדים ובפרט ביום, ויש המהדרים להימנע מכך.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

מובא בדרושי חסידות שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה, וזהו מהטעמים לכך שעל פי מנהגנו, בסדר התקיעות של חודש אלול ישנם כל סוגי הקולות של ראש השנה, וסדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

יש שכתבו שתקנת תקיעת שופר בחודש אלול נתקנה רק בציבור, ועל כן כתבו הפוסקים שלכתחילה ראוי לשמוע את התקיעות הללו עם המניין – בציבור ולא לצאת מבית הכנסת קודם התקיעות בהסתמך על התקיעות שעתיד לתקוע לבני ביתו בבית. אך למעשה מי שמפני סיבה כלשהי לא שמע את התקיעות בציבור ישתדל לתקוע או לשמוע את התקיעות ביחידות.

זמן התקיעות בחודש אלול הוא לאחר תפילת שחרית. אולם אם מסיבה כלשהי לא תקעו לאחרי תפילת שחרית – יתקעו לאחר תפילת המנחה, וכך נהגו פעמים רבות – בקביעות דומה – לתקוע בשופר במהלך כינוסי ילדים ב-770 לפני הרבי. וכן נוהגים לזכות בזה יהודים יחידים שלא שמעו במשך היום את התקיעות, וניתן לתקוע במשך כל היום, אך בלילה יש להימנע מתקיעת השופר מפני שאז מדת הדין שולטת, ויש שכתבו שלא לתקוע בלילה אפילו בכדי להתלמד.

בכל יום חול במהלך חודש אלול תוקעים בשופר חוץ מערב ראש השנה שבו אין לתקוע אפילו בביתו כדי להתלמד, אלא בחדר סגור, בין הטעמים שנאמרו על כך שאין תוקעים בערב ראש השנה הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, ויסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מעיקר הדין מותר לאישה להיבדק אצל רופא; מכיוון שהוא טרוד באומנותו ולא יבואו לדבר עבירה – אך זאת בתנאי שמקפידים כראוי על דיני ייחוד, ואם לא הדבר אסור. ויש המחמירים בכך לכתחילה, אך הדעה הרווחת שמותר לאשה להתרפאות אצל רופא וכמסופר בגמרא על "אומן" המקיז דם שטיפל אף בנשים, וציינו חכמים לשבח את צניעותו כשהיה מקיז דם לנשים והיה מכסה את זרוען. אלא שככל שהדבר ניתן, ראוי לה לאישה ללכת להיבדק אצל רופאה, או לחילופין אצל רופא ירא-שמיים, אם אינם מומחים פחות.

אמרו חכמים: "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע"; היינו שמעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שכתבו הפוסקים שמזוזה הקבועה במקום שעלול להיחשף לרטיבות יש לבדקה בתדירות גבוהה יותר, שמא מחמת הרטיבות נפסלה חלילה. ובדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה, בהקשר לכך הביא הרבי את דברי המכילתא על הפסוק "מימים ימימה" – "שצריך אדם לבדוק את תפיליו פעם אחת לי"ב חודשים" וכיוון שהוקשו מזוזות לתפילין, אף המזוזה נבדקת פעם בי"ב חדשים; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.