הלכה יומית

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

לכתחילה ראוי לקבוע המזוזה בבית-מזוזה שקוף, כדי שייראה שם ש-ד–י לנכנס וליוצא. אמנם במקום שהתינוקות מצויים ויש חשש טינוף, או שיש חשש שמתנהגים במקום זה שלא בדרכי הצניעות כגון שמחליפים שם טיטול וכדומה, יש להשתמש בבית-מזוזה שאינו שקוף, אך לא מברזל (או שאר כלי מתכות). כשמשתמשים בבית מזוזה, נהוג שמסומן עליו אות "ש" מבחוץ, ויש לכוון שהשם שעל המזוזה יהיה מכוון (בערך) כנגד ה"ש" שעל בית המזוזה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" ולמדו חכמים מפסוק זה שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר נשים ואיסורי עריות נאסר, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ועל כן להלכה אסורה הימצאותם של כל איש ואישה שאינם נשואים יחד, במקום שאנשים אחרים אינם רואים אותם, ואינם יכולים לראותם, וכן כשהימצאותם בחדר אחד היא באופן שאין חשש שיכנס לשם אדם אחר בפתאומיות, שלא בידיעתם; איסור הייחוד הוא עם בת מגיל 3, וכן לאשה אסור להתייחד עם בן מגיל 9.

כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. ועל כן יש לדעת את האופנים כיצד ניתן להימנע מהאיסור: ראשית, ניתן להשתמש בילדים נוספים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לצורך העניין ילד מגיל חמש עד לגיל תשע (ובשעת הדחק עד גיל 12) מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך מאידך הוא קטן מדי בכדי להשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר ובכך תהיה רתיעה.

דנו הפוסקים בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד כיוון שתמיד יכולים אנשים לעלות בשאר הקומות. ולעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו בניין מגורים, מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל בשעה שאנשים עולים ויורדים ובפרט ביום, ויש המהדרים להימנע מכך.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

מובא בדרושי חסידות שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה, וזהו מהטעמים לכך שעל פי מנהגנו, בסדר התקיעות של חודש אלול ישנם כל סוגי הקולות של ראש השנה, וסדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

יש שכתבו שתקנת תקיעת שופר בחודש אלול נתקנה רק בציבור, ועל כן כתבו הפוסקים שלכתחילה ראוי לשמוע את התקיעות הללו עם המניין – בציבור ולא לצאת מבית הכנסת קודם התקיעות בהסתמך על התקיעות שעתיד לתקוע לבני ביתו בבית. אך למעשה מי שמפני סיבה כלשהי לא שמע את התקיעות בציבור ישתדל לתקוע או לשמוע את התקיעות ביחידות.