הלכה יומית

נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" ולמדו חכמים מפסוק זה שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר נשים ואיסורי עריות נאסר, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ועל כן להלכה אסורה הימצאותם של כל איש ואישה שאינם נשואים יחד, במקום שאנשים אחרים אינם רואים אותם, ואינם יכולים לראותם, וכן כשהימצאותם בחדר אחד היא באופן שאין חשש שיכנס לשם אדם אחר בפתאומיות, שלא בידיעתם; איסור הייחוד הוא עם בת מגיל 3, וכן לאשה אסור להתייחד עם בן מגיל 9.

כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. ועל כן יש לדעת את האופנים כיצד ניתן להימנע מהאיסור: ראשית, ניתן להשתמש בילדים נוספים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לצורך העניין ילד מגיל חמש עד לגיל תשע (ובשעת הדחק עד גיל 12) מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך מאידך הוא קטן מדי בכדי להשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר ובכך תהיה רתיעה.

דנו הפוסקים בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד כיוון שתמיד יכולים אנשים לעלות בשאר הקומות. ולעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו בניין מגורים, מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל בשעה שאנשים עולים ויורדים ובפרט ביום, ויש המהדרים להימנע מכך.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

איסור הכיבוס בתשעת הימים הוא לא רק כשמכבס בעצמו אלא אף אסור למסור בגדים למכבסה ואפילו היא בבעלות נכרית, אך אם מסרם למכבסת גוי קודם ראש חודש מותר להם לכבסם אף לאחר ראש חודש. בגד שהתלכלך בתשעת הימים יש אומרים שאין לישרות אותו במים בכדי להקל על כביסתו לאחר התענית (ויש מקילים בזה), ואפילו בבגדי תינוקות אסור לעשות זאת אם אין לו בו צורך מידי. אולם אם נוצר בבגד כתם שעלול לקלקל את הבגד באם לא יטפלו בו מידית, מותר להתיז על הכתם חומר המונע את ספיגתו בבגד או לנקותו על ידי מים, אך יעשה זאת רק על הכתם ולא יכבסו עד אחר התענית. ואבק שדבק בבגד ניתן לנערו בתשעת הימים אך ללא מים.

מעבר לאיסור כיבוס הבגדים בתשעת הימים, נוהגים לאסור אף ללבוש בגדים מכובסים. וכיוון שבתקופה זו שורר חום כבד וישנו צורך להחליף בגדים נהוג ללבוש לפני ראש-חודש לזמן מה (חצי שעה) את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים, ומי שלא הספיק לעשות זאת יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מניקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. אך לכבוד שבת מותר ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין לאחר כביסתם.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.

איסור לבישת בגדים מכובסים הוא בבגדים החיצוניים כגון חולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בבגדים התחתונים כלבנים וגרביים, שכן בגדים אלו סופגים זיעה ואי החלפתם מסבה צער רב, ועל כן אף בימות החול מותר להחליפם בבגדים מכובסים. כמו כן אין להציע את המיטות במצעים מכובסים (גם לא לכבוד שבת) אלא אם כן התלכלכו מזיעה וכדומה. וכן מותר להחליף סדינים ומצעי מיטה בעבור אורחים שבאו בתשעת הימים (והאורחים יניחו אותם לזמן מה על הרצפה).

מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יקרא תחלה פרשת אותו השבוע ואחר כך ישלים פרשיות קודמות.

אמרו חכמים שכבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה. ובטעם הדבר כתבו הפוסקים שעיקרי הסעודות הנם ביום וחביבות הן יותר, ועוד מפני שבמקדש עיקר קדושת השבת הייתה ניכרת ביום בעבודת הקרבנות, ועל כן ביום השבת בבואו מבית-הכנסת צריך שיהיה שלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, כמו בסעודת הלילה, משום כבוד השבת, וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם.