הלכה יומית

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

מובא בדרושי חסידות שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה, וזהו מהטעמים לכך שעל פי מנהגנו, בסדר התקיעות של חודש אלול ישנם כל סוגי הקולות של ראש השנה, וסדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

יש שכתבו שתקנת תקיעת שופר בחודש אלול נתקנה רק בציבור, ועל כן כתבו הפוסקים שלכתחילה ראוי לשמוע את התקיעות הללו עם המניין – בציבור ולא לצאת מבית הכנסת קודם התקיעות בהסתמך על התקיעות שעתיד לתקוע לבני ביתו בבית. אך למעשה מי שמפני סיבה כלשהי לא שמע את התקיעות בציבור ישתדל לתקוע או לשמוע את התקיעות ביחידות.

זמן התקיעות בחודש אלול הוא לאחר תפילת שחרית. אולם אם מסיבה כלשהי לא תקעו לאחרי תפילת שחרית – יתקעו לאחר תפילת המנחה, וכך נהגו פעמים רבות – בקביעות דומה – לתקוע בשופר במהלך כינוסי ילדים ב-770 לפני הרבי. וכן נוהגים לזכות בזה יהודים יחידים שלא שמעו במשך היום את התקיעות, וניתן לתקוע במשך כל היום, אך בלילה יש להימנע מתקיעת השופר מפני שאז מדת הדין שולטת, ויש שכתבו שלא לתקוע בלילה אפילו בכדי להתלמד.

בכל יום חול במהלך חודש אלול תוקעים בשופר חוץ מערב ראש השנה שבו אין לתקוע אפילו בביתו כדי להתלמד, אלא בחדר סגור, בין הטעמים שנאמרו על כך שאין תוקעים בערב ראש השנה הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, ויסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מן הדין ניתן לצאת ידי חובת קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" אף אם קרא את כל הפרשה ברצף פעמיים ואחריהם תרגום או בכל אופן שהוא, אך המנהג הנכון הוא – לקרות כל פסוק פעמיים והתרגום עליו מיד, כיוון שכך היו עושים בזמן שהיו מתרגמים בקריאת התורה בציבור, שהיו מתרגמים כל פסוק בפני עצמו. הובא בשלחן ערוך שלאחר שסיים לקרוא את הפסוק האחרון בפרשה ולתרגמו, טוב לחזור ולכפול את פסוק זה בכדי לסיים בפסוק מן התורה, ואכן יש שכתבו לכפול את הפסוק בסוף פעמיים. אלא שלמעשה לא נהוג לכפול פעמיים את הפסוק האחרון, ובכדי לסיים במקרא די בקריאת ההפטרה בלבד, או שדי לאמרו פעם אחת.

אף שמן הדין אין חיוב לקרוא ברצף, יש הנוהגים שלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו בדיבור, ואפילו בדברי תורה. אלא שכתבו הפוסקים שאף הנוהגים שלא להפסיק בדבור באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, עונים הם דברים שבקדושה כגון אמן, קדושה וכו' ואף לברך 'אשר יצר, וכן אם נצרכים הם לשתות באמצע הקריאה רשאים לשתות ולברך על השתייה לפנייה ואחריה, ויש שנהגו שאם הפסיקו באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום לאיזה צורך (דיבור) התחילו עוד הפעם מתחלת הפרשה

לאחר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", נהוג שכל יחיד קורא לעצמו את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת, ובשיחות הרבי מבואר אודות חשיבות הכנת ההפטרה. מעבר לקריאת ההפטרה הנקראת בציבור באותה השבת, נוהגים לקרוא ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ולעשות דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת-כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם מותרים; וחפצי מצווה כגון קניית צרכי שבת בערב-שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת-שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

הנצרך לנקביו לא יתפלל עד שיתפנה תחלה, ואם עבר והתפלל למרות שהיה צריך להתפנות, בקטנים אינו צריך לחזור ולהתפלל, ובגדולים, אם יכול להתאפק משך זמן של 96 דקות – יצא ידי-חובת התפילה בדיעבד, אך אם היה צורך דחוף כך שלא יכול להמתין משך זמן זה צריך לחזור ולהתפלל אחר שהתפנה. אדם שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות ולפני התפילה לא היה צריך, אם יכול להתאפק יסיים תפילתו ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כמו-כן, אסור להתפלל במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע, האיסור הוא בתוך ארבע אמותיהם או שנמצא לפניו במקום שרואים אותם. ואם ריחם מתפשט, צריך להרחיק ארבע-אמות ממקום שכלה ריחם, ואם לא נזהר בזה עליו לחזור ולהתפלל.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערווה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערווה" ואסור להתפלל או לקרוא קריאת-שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, שאם מקום ערותו מגולה אסור לקרות קריאת-שמע ולהתפלל כנגדו (אך בערות קטן מותר לברך כנגדו, כגון בברית המילה), אלא יחזיר פניו מהן (או יעצום עיניו אם אינו כנגד ערווה ממש); כמו כן אסור להתפלל או ללמוד תורה כאשר נשמעת שירת נשים, וזאת גם כאשר אין בכך איסור מצד עצם זמרתן כגון בשירת בנותיו או אשתו וכו' – בעת התפלה או לימוד וכדומה הדבר אסור.