מדוע לא עושים סיומי מסכת בחב"ד?

בהמשך לסיומים של תשעת הימים ראוי לעמוד על 'מנהג חב"ד' בעניין. אצלינו מסיימים כשיש צורך, לא סתם כך. רק בערב פסח ובתשעת הימים.

ומה מעבר לכך? בחב"ד לא לומדים?

יש בחב"ד מאות רבנים, משפיעים, תלמידי חכמים, אברכים וכו' – מותר לחשוד בהם שמסיימים בשנה כרכים על גבי כרכים בכל מקצועות התורה, אבל שא-שטיל! שקט מוחלט, בליובאוויטש הרי לא אומרים 'חסל סידור פייסח' כי הסדר לא מסתיים, אז גם סיומים לא מסיימים.

וכפי שהעיר אחד מרבני אנ"ש ש'אצלינו בחב"ד עושים סיום כל כך בשקט, עד שה'יהי רצון' של סיום ספר בתהילים בשבת מברכים נעשה ברעש גדול יותר'.

מדוע זה כך? אולי אין באמת עניין לעשות רעש מלימוד?

מה אומר השולחן ערוך?

בגמרא (שבת קיח:) מסופר: אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן (טובה זו קיימת אצלי, שכשאני רואה תלמיד חכם צעיר משלים מסכת שלו אני עושה יום טוב לחכמים).

ובשולחן ערוך (יו"ד רמ"ו כ"ו): כשמסיים מסכת, מצוה לשמח ולעשות סעדה, ונקראת סעודת מצוה.

והש"ך שם מוסיף שהשמחה לגמרה של תורה כל כך גדולה שיש לעשותה ברוב עם ולהודיע מראש לקהל, ולבחור יום מתאים לעריכת סעודה וכו'.

ואולי אין זה מנהג חב"ד?

ידוע שחסידים לאורך כל הדורות לא עשו 'רעש' מלמדנות ומלמדנים. ומאותה סיבה גם לא הרבו לפרסם חידושי תורה ברבים. הסיבה העיקרית לכך היא שחסידים לומדים תורה לשמה ולא בכדי לקבל 'שטעלע' או טייטל כזה או אחר (שטעלע – משרה תורנית, טייטל – תואר רבני).

ואכן הנהגה זו צריכה להימשך גם היום. ולכן אף שלומדים בשופי ובריבוי התרגלו לא לעשות סיומים בקול רעש גדול. כי מה נוגע שפלוני סיים? העיקר שלומדים.

אולם האם זו ההנהגה המתאימה לדור השביעי?

כשבצל יעשה סיום

כבר ידוע שכ"ק אד"ש מה"מ מדגיש שהיום יש לעודד את התמימים ואנ"ש לכתוב פלפולים ולפרסמם וזאת כיוון שבדורנו דווקא זה ייתן דחיפה לתלמיד ולאברך לשבת וללמוד, וזה גובר על החשש מ'ישות'.

וגם בנוגע לסיומים – כ"ק אד"ש מפליא בשמחה ובפרסום הגדול של סיום מסכת. למשל (שיחת שבת פרשת פנחס תשמ"ה), הרבי מדבר בשיחה בנוגע לסיום ספר רמב"ם בשלושת השבועות (לפני תשעת הימים).

וז"ל בשיחה: 'ומכיוון שעושים סיום מסכת – יכולים לעשות סעודת מצוה ולאכול בשר ולשתות יין וכפי שכבר נהגו בכמהה מקומות לעשות סיומים ולקשר זאת עם סעודת מצוה עד לאכילת בשר'.

כאן מזכיר הרבי שיש דיון בנוגע לתשעת הימים האם אכן אפשר בבשר ויין. ומסיים: אמנם בנוגע לסיום שנערך לפני תשעת הימים – אין כל שקלא וטריא בדבר, ובודאי שיכול להשתתף בסעודת מצוה ולאכול בשר וכו'.

וב'דבר מלכות' פרשת דברים מציע כ"ק אד"ש מה"מ להמשיך בסיומים עד חמשה עשר באב, ומורה לקשר הסיום עם נתינת צדקה והתוועדות וסעודה ומזכיר שזהו 'יומא טבא דרבנן'.

ואדמו"ר הזקן כותב (באג"ק ס"א) בשמחה רבה בנוגע לסיום הש"ס: שמועה טובה שמעה ותחי נפשי, אין טוב אלא תורה, תורת ה' תמימה, זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומניינים.. כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגיבורים.

הנה מפורש ש'מנהג חב"ד' שיש עניין לעשות סיום, ולא זו בלבד אלא לעשותו בשמחה גדולה וברוב עם, ובוודאי שיש להרבות בזה. וכל סיום ברבים הוא נחת רוח רב לכ"ק אד"ש.

ואם תשאל, מה עם ישות? כבר אמר אדמו"ר האמצעי לאחד החסידים 'א ציבעלע זאלסט ווערן, און חסידות חזרן' – תהפוך לבצל (מריח מישות), העיקר שתחזור חסידות'.

הגיע הזמן למהפכה

ולכן לכאורה יש להניח לענווה, ולעודד את הקהל לעשות סיומים ברוב עם. זו כבודה של תורה. זה כבודו של כ"ק אד"ש.

ולא רק סיום על מסכת, אלא גם סיום על תניא, לקו"ת, כרך בלקו"ש, חלק בשו"ע וכדומה זהו סיום שראוי לשמו וע"פ שולחן ערוך סעודתו סעודת מצווה באותה רמה של ברית ופדיון הבן.

ולא רק הרבנים ות"ח יסיימו. אלא לעודד אברכים, תמימים, ועד ילדים לסיים. חישבו מה עושה לילד בן תשע שמסיים מסכת במשנה ובית כנסת שלם עושה מזה 'טראסק' בהתוועדות בשבת, ואביו מקבל עליה, ומנגנים לאחר מכן 'שישו ושמחו' וכו'.

וראוי שהגבאים והמשפיעים ובראשם עיני העדה יחפשו דווקא את הילדים והאברכים השקטים לא רק ה'מצויינים' ולתבוע בדרכי נועם שיעשו סיומים.

כמה תנופה תהיה ביוקר הלימוד והחיות החסידית אם בקהילותינו כל כמה שבתות יהיה סיום בפאבריינגען, הרי זה טל חיים ממש! ואצל ילדים רבים אף הצלת נפשות רוחנית ממש.

ובנוסף, הרי הבן 'ינדנד' לאב שילמד איתו משניות או מסכת כמו שראה שעשו עם חבירו, והרי הרווחנו עניין חינוכי 'בן קם באביו' למעליותא.

ויש בזה עוד נקודה שקשה להפריז במעלתה העצומה. כשאברך נמצא באמצע לימוד מסכת או כרך בלקו"ש. כל דקה פנויה גם באמצע העולם או בהמתנה לתור  – הוא יכול לנצל לעניין משמעותי עבורו. ולמעשה הוא מרגיש 'שייך' לספר כלשהוא וממילא לכל ארון הספרים היהודי.

הגיע הזמן למהפכה.