עש"ק פרשת בחוקותי תשפ"ב

בעת ברכת המזון בכל ימות החול מכסים את הסכינים שעל השלחן. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", כיוון שהברזל מקצר ימי האדם והמזבח מאריך ימיו של אדם ע"י הקרבנות המכפרות עליו. וכן השולחן מאריך ימיו ע"י מצוות הכנסת אורחים המכפרת. טעם נוסף להסרת הסכינים מן השולחן קודם הברכה, מובא בפוסקים – משום שהיה אדם שהזיק לעצמו באמצעות הסכין כשהגיע לברכת "בונה ירושלים" – כביטוי לצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. ועוד מפני שהוא כחו של עשו, ובשבת ויום טוב שבהם אין פגע רע נוהגים שלא לכסות את הסכינים, "ומנהג ישראל – תורה היא".

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, בימים בהם הקריבו קרבן מוסף בבית המקדש. בשבת אומרים: "רצה והחליצנו"; ותקנו לומר זאת בברכת "בונה ירושלים", מפני שבברכות אלו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו וישיב את העבודה לבית המקדש, ומתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי היום. טעה ולא אמר "רצה" בברכת המזון, אם נזכר לפני סיום הברכה, דהיינו שעדיין לא אמר שם ה' בחתימת הברכה "ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים" – יחזור ויאמר "רצה", ולאחר מכן יאמר שוב "ובנה ירושלים כו'".

אם נזכר שלא אמר "רצה" אחרי שאמר כבר שם ה' בחתימת הברכה ("ברוך אתה ה' בונה ברחמיו), אך לא התחיל עדיין ברכת הטוב והמטיב – יאמר לפני תחילת ברכת הטוב והמטיב: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת". את הברכה הזו אומרים בין בסעודה ראשונה ושניה ובין בסעודה שלישית (אם אכל בה פת).

מי שאינו יודע נוסח ברכה זו וגם אין לו בהישג יד ספר או סידור שיוכל לברך מתוכו, צריך לחזור לראש ברכת המזון. אך אם יודע את הפתיחה והחתימה, אף שאינו יודע את שאר הנוסח כראוי – יאמר מה שיודע, ואינו צריך לחזור לראש בשביל זה. ובלבד שיזכיר שבת בשם ומלכות בפתיחה, ובשם בלבד בחתימה.

מי שנזכר שלא אמר "רצה" אחרי שכבר התחיל ברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו יכול לומר את הברכה "אשר נתן". ועל כן בסעודה ראשונה ושניה צריך לחזור לראש ברכת המזון ולהשלים את אמירת "רצה" במלואה. ואילו בסעודה שלישית (במקרה שאכל פת) אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.

נוהגים שבליל שבת מְזַמֵּן בעל הבית דוקא. וביום השבת מכבד מישהו אחר לְזַמֵּן, או מזמן בעצמו. שלושה שאכלו יחד בשבת או ביום טוב וזימנו, ושכחו לומר "רצה" או "יעלה ויבא" (ולא נזכרו עד שהתחילו ברכת "הטוב והמטיב") – אף על פי שכל אחד מהם מחוייב לחזור לראש ברכת המזון, יברכו כל אחד לעצמו ולא יזמנו שוב. כיוון שכבר יצאו ידי חובת הזימון.