איסור העלאת בשר וגבינה על שלחן אחד

העלאת בשר וגבינה על אותו השלחן – האיסור וטעמיו

אסרו חכמים לאכול מאכלי חלב, על אותו שולחן שמניחים עליו או שאוכלים עליו מאכלי בשר (בהמה או עוף) באותה השעה. וכן להיפך, אם אוכל מאכלי בשר, אסור לו להעלות על אותו שולחן מאכלי חלב. ושני טעמים נאמרו בדבר, בכדי שלא יטעה אדם ויאכל ממאכלי הבשר שעל השלחן ביחד עם מאכלי חלב. ויש אומרים שהטעם לגזירה זו הוא מחשש שיגעו הבשר והגבינה זה בזה ונמצא אוכל בשר בחלב. ומי שאכל מאכלי בשר אך עדיין לא עברו שש שעות משסיים מותר לו להסב על יד מי שאוכל מאכלי חלב[1].

לעניין איסור העלאת בשר על שלחן שאוכלים עליו מאכלי חלב וכן להיפך, אין הבדל אם המאכלים הנם שלו או ששייכים לאדם אחר, ויש לנהוג את כל כללי ההרחקה שיפורטו לקמן. שכחו והניחו את שני המינים על השלחן יסירו מיד את המין השני. וכתבו הפוסקים שאיסור זה נאמר רק לגבי מאכלים אך לא לעניין כלים, ולכן מותר לאכול מאכלי חלב כשעל השלחן כלי בשר נקיים מונחים בצד, שאין חשש שמא ישתמש בהם למאכלי החלב וכן להיפך[2].

אף על פי שהאוכל מאכלי חלב, אסור לו לאכול על אותו שלחן שחברו אוכל בו מאכלי בשר וכן להיפך, מכל מקום האיסור הוא רק בשני אנשים המכירים זה את זה, שמא יטעו ויאכלו זה משל זה, ונמצאים אוכלים בשר בחלב, אבל אם מדובר בשני אנשים שאינם מכירים זה את זה, כגון שני אנשים שמתאכסנים במלון ואינם מכירים זה את זה, הרי הם רשאים לאכול, זה בשר וזה חלב על שלחן אחד, משום שאין לחשוש שיאכל אדם ממאכלי אדם אחר שאינו מוכר לו. ויש שכתבו שכאשר סועד לידו נוכרי, גם אם מכירו אין חשש שיאכל ממנו, כיוון שאין חשש שיאכל ממאכלי הנוכרי, אלא שלמעשה אף בנוכרי וישראל אם מכירים זה את זה אסור. יצוין שלכתחילה אין לישראל לאכול עם הנוכרי בצוותא[3].

שניים האוכלים על שלחן אחד באותה השעה והאחד אוכל מאכלי חלב והשני אוכל מאכלי בשר, גם אם עושים זאת באופן המותר (כדלקמן), אסורים הם לאכול מאותו הלחם, וכן לא ישתמשו באותה המלחייה, שכן לפעמים שיירי המאכל דבוקים במלחיה ויש חשש שהאוכל מאכלי חלב יאכל משאריות המאכל הבשרי הדבוקים במלח וכן להיפך, ועוד משום שאם ישתמשו באותה הפת ובאותה המלחייה עלולים לאכול זה ממאכלו של זה מתוך קירוב הדעת שביניהם. אך מותר לפרוס הפת ולהניח לפני כל אחד פרוסות נפרדות[4].

אכילה משותפת באופן המותר

שני בני אדם המכירים זה את זה, כאשר זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, אם מניחים ביניהם חפץ שאין דרכו להיות על השלחן, נחשב הדבר כהיכר, ומותר. חפץ זה צריך להיות גבוה קצת ונראה לעין, כגון קנקן או פת שאין משתמשים בהם במהלך אותה הסעודה. ואם כל אחד אוכל במפה שלו, או  שהוא אוכל בהפסק מפה והאחר אוכל על השלחן, הדבר נחשב להיכר. ואם יושבים הם משני קצות השלחן באופן שאין האחד יכול לפשוט את ידו ולאכול מן המזון שלפני חברו, נחשב הדבר כהיכר, ויש שהחמירו בזה[5].

[1] חולין קג, ב ורש"י שם ד"ה ואסור להעלות. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"כ. טוש"ע ונ"כ יו"ד ספ"ח ס"א. וראה ערוה"ש שם סי"א.

[2] ראה שו"ע ונ"כ יו"ד ספ"ח ס"א. וראה ספר הכשרות פ"י סכ"ב ובהע' שם.

[3] חולין קז, ב. שו"ע יו"ד ספ"ח ס"ב. דרכ"ת שם סקט"ו. שו"ע אדה"ז או"ח סת"מ ס"ג וראה פסקי אדה"ז בהלכות או"ה (להרא"ל קפלן ע"ה) ספ"ח ס"ב. שו"ת באר משה ח"א ס"י בסופו.

[4] רמ"א יו"ד ספ"ח ס"ב. וראה ספר הכשרות פ"י סכ"ג ובהע' שם.

[5] שו"ע יו"ד ספ"ח ס"ב. פת"ש שם סק"ג. וראה פס"ד צ"צ יו"ד סקפ"ה ס"ג. ספר הכשרות פ"י סכ"ד ובהע' שם.