איסור צער בעלי חיים

האכלת בעלי החיים

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת"[1], ומקדימת מאכל הבהמה למאכל האדם בפסוק – דרשו חכמים "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו"[2], אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם גמליך אשקה"[3], ויש שהתירו אף אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן, מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו[4].

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'[5].

ראוי שהמחנכים וההורים יסבירו לילדיהם את חשיבות ורגישות ענין צער בעלי חיים, ולוודא שהדברים חדרו בהם, והילדים מקפידים על כך[6].

צער בעלי חיים – האיסור וגדרו

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות[7].

בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות[8].

ציד בעלי חיים

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"[9].

[1] דברים יא, טו.

[2] גיטין סב, א.

[3] בראשית כד, יד.

[4] ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' קסז ס"ט; שו"ת שאלת יעב"ץ ח"א, יז; שבות יעקב ח"ג, יג.

[5] שבת קנה, ב; שו"ע אדה"ז או"ח סשכ"ד ס"ז-ח; וראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 222 הע' 118.

[6] ראה המסופר בספר הזכרונות (לכ"ק אדמור מוהריי"ץ) אודות הצדיק הנסתר רבי מאיר, מייסד העיירה ליובאוויטש, והנהגתו בענין צער בעלי חיים.

[7] שבת קכח, ב; ב"מ לב, א; שו"ע אדה"ז יו"ד סכ"ד ס"ק יד; חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד והל' שמירת גו"נ סוף ס"ח.

[8] שו"ע אדה"ז חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד והל' שמירת גו"נ סוף ס"ח; אג"מ חו"מ ח"ב סמ"ז.

[9] ראה בראשית י, ט; שם כה, כז; דברים ד, טו; שו"ת נודע ביהודה תניינא, יו"ד ס"י; וראה שו"ע אדה"ז או"ח סשט"ז ס"ג.