ההכנות למעמד הקהל

מצות הקהל למעשה נהגה בבית המקדש. במוצאי היום טוב הראשון של חג הסוכות, היו הכוהנים מתפרסים בחוצות ירושלים וחצוצרות של זהב בידיהם, והיו תוקעים ומריעים ותוקעים כדי לקרוא לעם להיקהל אל בית המקדש[1].

ומובא בתוספתא ש"כל כהן שאין בידו חצוצרות של זהב אומרין דומה זה שאין כהן הוא"[2]. ומבאר הרבי שהסיבה לכך שזה המאפיין של כהן, היא משום שעבודת הכוהנים הייתה הקטרת הקטורת, כאמור: "ישימו קטורה באפך" (דברים לא, יב). הקטורת נעשתה מסממנים שאינם ראויים למאכל אדם, עד שהייתה בהם גם ה'חלבנה', שריחה רע המסמלת לדברים ירודים ותחתונים ופושעי ישראל (כריתות ו, ב). ועבודת הכהנים הייתה ליטול את הדברים הנמוכים והירודים הללו ולהעלותם לקדושה, וזהו עיקר תפקידם של הכוהנים – לרומם את ענייני העולם ולהעלותם לקדושה. בעת מעמד 'הקהל', בלט מאד ייעוד זה של הכוהנים, שבמשך שבע השנים הקודמות למעמד זה עסקו בהעלאת ענייני העולם לקדושה, ובעת מעמד הקהל התמסרו להעלאתו של כל עם ישראל לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

משום כך נבחן הכהן דווקא במעמד זה, אם הוא מרגיש שזהו תפקידו, והוא יוצא להקהיל את העם – בכך מוכיח הוא שהנו כהן, אך באם אינו יוצא להקהיל את העם – "דומה זה שאין כהן הוא". ומבאר הרבי שההוראה בזה שייכת לכלל ישראל עליהם נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו); שכן תפקידו של יהודי, ובייחוד ליהודים בעלי השפעה, לצאת לחוצות הערים לעורר את העם ב"חצוצרות" ולהעלותם לדרגה נעלית יותר בתורה ובמצוות, עד "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"[3].

[1] תוספתא סוטה פ"ז, ח. רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ד.

[2] תוספתא סוטה פ"ז, ח.

[3] לקו"ש חי"ד ע' 127.