ההנהגה בתפילות השבת

הנעמת התפלה ע"י הש"ץ

ש"ץ שמאריך בתפילתו כדי שישמעו את קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה, תבא עליו ברכה. ובלבד שיתפלל בכובד ראש ויעמוד באימה ויראה (ומ"מ לא יאריך בתפלה יותר מדי ויטריח הצבור). אבל אם מתכוון הוא להשמיע את קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה"[1]. עוד יזהרו הש"ץ וכל הציבור שלא לחזור ולכפול מלים בתפילה[2].

האומרים את מלות התפילה במנגינות יזהרו שלא להפריד בניגון מלה מחברתה. כמו-כן יקפידו החזנים שלא להאריך מדי בסיום ברכה, באופן שיגרום שיענו הקהל "אמן" לפני סיום הברכה[3] (ומצוי אצל חלק מהחזנים בברכת "המברך את עמו ישראל בשלום", ובפרט בימים שאומרים הלל, שמאריכים מאד בתיבת "בשלום" וחלק מהקהל עונים אמן חטופה) וכדומה, ויש להיזהר בזה[4].

ככלל יש להאריך בתפילה בהתבוננות, בהרחבה ובאריכות בזמן, ולא לקצר ולחטוף ח"ו[5]. ובשבתות וימים-טובים שגם כל בעלי העסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפילתם בכוונת לבם ונפשם לה', מוטלת עליהם ביתר-שאת החובה להאריך בתפילה. מי שאין עתותיו בידו להאריך בתפילה בימות החול, העצה לכך היא שבשבתות וימים טובים יתבונן בכמה וכמה עניינים בחסידות, ויתבונן בהם כפי הדרוש, ומזה יישאר אצלו לכל השבוע. כי ענין שאדם התבונן בו בעומק ועסק בו כראוי בזמן מסוים, הרי קל לו יותר לחזור שוב על אותו ענין, על כל פנים בקצרה, בזמן אחר[6].

האם רשאי ש"ץ לקבל את שכרו על תפלת השבת?

יש שכתבו שאסור לשכור חזן שיתפלל בשבת או יום טוב, אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, כי אסור לו ליטול שכר שבת או שכר יום טוב. ויש מתירים מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, וכן המנהג להקל. אך מכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם. ואם החזן מושכר לתקופה מסוימת – לשנה, לחודש או לשבוע שיתפלל גם בחול, ומשלמים לו עבור השבתות וימות החול בבת אחת, הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי הכל[7].

המנהג לגשת לעמוד בשבת יארצייט

מי שנמצא בשנת אבלות, אינו עולה בשבתות וחגים ובכל יום שיש בו מוסף. ואעפ"כ, באם יש לו יאָרצייט (של אחד מהוריו) בשבת, עליו לגשת להיות שליח ציבור בכל תפילות אותה השבת, ואפילו אם הוא בתוך שנת האבלות על פטירת ההורה השני. אך בשבת שלפני היאָרצייט, אין מנהגנו שבעל יאָרצייט יהיה דוקא השליח ציבור (אלא שאין לעורר בזה מחלוקת)[8].

[1] ירמי' יב, ח.

[2] שו"ע אדה"ז או"ח סנ"ג סי"ד; סרפ"א ס"ג. תו"מ חל"ה ע' 60. שמועות וסיפורים ח"א ע' 118.

[3] אודות יציאת י"ח מאה ברכות בחזרת הש"ץ (כיוון בשבת שתפלת העמידה קצרה מימות החול כיוון שאין בה את הברכות האמצעיות, לכן בכדי להגיע למנין מאה ברכות שחייבים לברך בכל יום יש להשלים ברכות אלו במיני פירות ומזונות), מי שאין לו פירות שיוכל לברך עליהם להשלים מאה ברכות בשבת, יכוון וישמע את הברכות בחזרת הש"ץ ויענה אחריהם אמן, וזה ייחשב לו למנין המאה ברכות, ועדיף שישמע את ברכות העולים לתורה. אבל מי שיש לו פירות או מזונות, אינו יוצא ידי חובת מאה ברכות בשמיעת הברכות מהש"ץ. אם לא שמע את הברכה, אף על פי שיודע איזה ברכה מברך ועונה אחריה אמן, אינה נחשבת לו למנין מאה ברכות (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ו ס"א; סרט"ו ס"ה). ולהעיר, שעמידה כש"ץ בתפילות שחרית, מוסף או מנחה, מסייעת להשלים מאה ברכות לכל הדעות.

[4] ראה פמ"ג או"ח א"א סרפ"א סק"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סנ"ו ס"ו; סקכ"ד סי"א  וסרפ"א ס"ד.

[5] תניא קו"א קסב, ב.

[6] תניא אגה"ק סי' א. וראה קונטרס התפלה  סט"ז. סה"ש תש"א ע' 54-55. לקו"ש ח"ה ע' 289. ועוד. אגרות קודש כ"ק אד"ש חי"ד ע' תצד. מקדש מלך ח"ד ע' שצג.

[7] שו"ע אדה"ז או"ח סש"ו סי"א.

[8] רמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. ספר המנהגים ע' 26 וע' 79. וראה אגרות קודש ח"ב ע' שפג; חי"ד ע' תל; ח"כ ע' רלו.