החניה הקדושה

סערה עזה ומריבה קשה פרצה בין דיירי הבניין, עקב הרצון לקחת דירה ולהופכה לבית כנסת. הכל כמרקחה, אלו מול אלו ללא הבחנה.

היה זה בשכונה חדשה שזה עתה נבנתה, ובית כנסת אין בנמצא. החליטו מספר שכנים מדיירי הבניינים שבשכונה לשכור דירה ולהקים בה ביכ"נ, (ואולי אף לפתוח שם כולל).

בעל הדירה ממנו השכירו את הדירה לא מנע מהם לקיים את חפצם ועד מהרה התחילו מודעות ברחבי השכונה על שיעורים, שעות תפילות וכו'.

השכנים באותו בניין שהיו בחלקם רחוקים משמירת תומ"צ לע"ע לא אהבו את הרעש הבוקע מדירה זו, והחלו מתעמתים הן עם המתפללים והן עם בעל הדירה, לאמר מי שמך לקחת דירת מגורים סטנדרטית ולהופכה ל"מטרד ציבורי"?

בעל הדירה, לאחר לחצים רבים ואיומים על בעל הדירה להלשין למשטרה על פתיחת בית הכנסת בדירה פרטית ללא אישור, נכנע לדרישת דיירי הבניין והתיר את חוזה השכירות לבית הכנסת. בתגובה לכך, החליטו מתפללי בית הכנסת להביא אוהל קטן ולמקמו בקצה החנייה באופן שאינו מפריע למעבר ושם יערכו את התפילות.

עם הקמת האוהל התחילו הרוחות להתלהט עוד יותר: "אתם עומדים על שטח ציבורי ועושים מה שאתם רוצים! איך יתכן דבר כזה? השתלטות לא חוקית!" ועוד קריאות גנאי כהנה וכהנה.

סיומו של הסיפור הוא שלאחר דין ודברים ארוך בין נציגי המתנגדים לבית הכנסת לנציגי המתפללים, בשיתוף פעולה של העירייה, הוחלט להוריד 'קרוון' מסודר בקצה השכונה בו ישכון בית הכנסת. אלא שבשעת מעשה, חלק ממתפללי בית הכנסת פנו לבית הדין כדי להבין ולדעת האם אכן נהגו נכון כשמיקמו את בית הכנסת בחניה, או בדירה, או שהיו צריכים להתחשב בדיירים האחרים ולמצוא מקום אחר.

ונשאלת השאלה האם מצד דין תורה מותר להתנגד לקיומו של בית כנסת במקום מסויים בשטח פרטי או ציבורי? היכן כדאי למקם את בית הכנסת מלכתחילה?

תשובה בקצרה: נפסק בהלכה ש'כופין בני העיר זה את זה כדי להקים בית כנסת', וניתן למקמו בשטח פרטי בהסכמת בעל השטח לכך ואין השכנים יכולים להתלונן על רעש וכדומה מבית הכנסת, כל שכן שלא לפנותו או לאיים על בעליו (שמרצונו הסכים לבית הכנסת). אמנם משהחליט להיכנע – מותר לפנות את בית הכנסת לשטח ציבורי, כ"ש כאשר אינו מפריע למעבר הרבים. אין אומרים 'דינא דמלכותא דינא' נגד דיני התורה.

תשובה בהרחבה: מצוות הקמת בית כנסת היא מצוה המוטלת על הצבור (עשרה מישראל) ואף היחיד זכותו לכוף את הציבור לקיימה. על כן פשוט שאם החליטו הציבור אשר חסר להם ביהכי"ס לבוא ולהקימו על שטח ציבורי שלהם, זכותם המלאה לעשות זאת, כל עוד ואינם חוסמים את מעבר הרבים (שאם הם חוסמים את המעבר – מותר לפנותם משם, אך כל עוד ואינם מעכבים את המעבר, אלא נמצאים בצידי רשות הרבים – מותר), ואין לאיש רשות לפנותם, ואדרבא – המפנה בית כנסת ממקומו, עובר על איסור מפורש של 'לא תעשון כן לה' א-לוקיכם'.

כמובן שלצורך הקמת בית כנסת אין להשתלט על שטח פרטי ולפלוש אליו ללא רשות ולעבור על איסור 'גזל'. אמנם משניתן אישור מפורש מבעל הדירה להקים בה בית כנסת, מותר להקים את בית הכנסת בשטח הפרטי המאושר, ואין בכח השכנים בחצר, בבניין, בבניין ממול וכדומה למחות או להתנגד לקיומו של בית הכנסת, אשר חובת הקמתו מוטלת על כלל התושבים כאחד כנ"ל.

כמובן שכאשר החליט בעל הדירה להתחרט מהאישור שנתן, יש לפנות את בית הכנסת לשטח ציבורי על מנת שלא לעבור על 'גזל' כנ"ל.

לגבי 'דינא דמלכותא דינא' – אין לו שום רלוונטיות למקרה זה ממספר טעמים:

1. אין דין זה נוהג אלא בדברים שהם לתועלת הרבים כגון מיסים וארנונה וכדומה, אך אינו תקף בדינים שבין אדם לחברו.
2. אף הסוברים שדין המלכות תקף בדינים שבין אדם לחברו, הרי שגם הם מודים שכל זה לא נאמר אלא כשדיני המלכות אינם סותרים את דיני התורה, אך כאשר הינם סותרים את דיני התורה – אין לדין המלכות תוקף כלל לפי כל הדעות (כ"ש וק"ו לשיטות האומרות שאין דין 'דינא דמלכותא דינא' תקף במלכי ישראל בארץ ישראל, אלא רק בחו"ל ובדיני הגויים וכל עוד לא סותר דין התורה הקדושה כנ"ל).
3. אף אם נאמר שהקמת בית הכנס הינה על שטח של 'מנהל מקרקעי ישראל', וזהו לתועלת המלכות, וממילא אין אישור לעשותו שלא לפי דיני המלכות – הרי עצם זה שהוקם בית הכנסת בפינה שאינה מפריעה היא היא תועלת המלכות, שהרי ללא תלונות השכנים (שאסור עליהם ע"פ דין תורה להתלונן) לא היתה שום בעיה במיקומו של בית הכנסת, והרי שגם כך חובת המלכות לדאוג לבית הכנסת ציבורי – הרי שאין בטענה זו כלום ואין לפנות בית הכנסת משטח זה ללא מקום חליפי ראוי ומסודר.

כמובן שיש להשתדל לפעול בכל עניינים אלו באופן ש'האמת והשלום אהבו', בצורה שתשמור על אחדות תושבי המקום מחד ומאידך תפעל לרווחת כלל בני המקום הן בגשמיות והן ברוחניות.