החשמל שהתבזבז

משה, אברך צעיר משכונת בית וגן, שכר 'צימר' לחג השבועות לנופש במירון, עבורו ועבור בני משפחתו.

'צימר' זה היה שייך ליהודי אמיד המתגורר בחו"ל. הלה משלם באופן קבוע ליעקב, יהודי יקר הגר באותו הרחוב בו נמצא הצימר, שישמור על המפתח ויתן אותו לשוכרים, ובנוסף – יפרסם בעלונים המקומיים את הצימר להשכרה. בנוסף, טיפל יעקב בתשלומי החשמל והארנונה על הצימר, על חשבון בעל הצימר. יעקב גם דאג מנקה למקום, אשר לוקח את המפתח מיעקב השכן לצורך הניקיון טרם בא השוכרים, ומחזיר לו את המפתח בסיום הניקיון.

את סגירת הפרטים עושים מול בעל הצימר, ואת המקדמה מפקידים לו לחשבון כאן בארץ, ואז הוא שולח הודעה ליעקב, מולו עומדים בכל הקשור לתשלום ולמפתח ולניקיון וכו'. סגירת החוזה מול בעלי המקום (הגר בחו"ל) נעשתה בלי "חוזה" מסודר, אלא בהתכתבות בוואטסאפ בלבד.

והנה, משה מיודענו שכר את המקום לחג השבועות ונהנה שם עם בני משפחתו. אלא שביציאתו מן הדירה בחופזה בצאת החג, שכח לכבות את הפלטה שדלקה בחג, וכן את המזגנים שדלקו בחדרים.

איתרע מזלו של בעל הצימר, שנשאר ריק בשל המלחמה, ורק בסביבות סוכות פנו אליו שנית להשכרת המקום. כששלח יעקב את המנקה לנקות את המקום טרם בואם של האורחים החדשים, גילה המנקה כי המזגנים דולקים כבר שלושה חודשים ברצף! וגם הפלטה מעולם לא כובתה.

הלה דיווח לבעלי המקום, שאיתר את משה, השוכר האחרון שהשכיר את הצימר, והאשימו בבזבוז חשמל אדיר, שבחשבוניות הסתכם ביותר מאלף ומאתיים ₪, ודרש ממשה לשלם זאת.

אלא שמשה, לא הבין איך נופלים עליו ביום בהיר, וטען להגנתו כי גם אם שכח לכבות את המזגנים, הרי שלא נתכוון להזיק בפועל, ואין זה אלא גרמא בנזקים, ואינו חייב מאומה. הוא אכן מתנצל על עוגמת הנפש, אך אינו מוכן לשלם מעבר למה שכבר שילם על הימים ששכר את הצימר. מה גם שלא סוכם עמו חוזה כתוב על כך.

לטענתו, על יעקב השכן המחזיק במפתח היה לוודאות זאת טרם שיצאו מהצימר. אלא שעם יעקב מעולם לא סוכם דבר כזה, וגם בעלי הצימר מודים בכך. זאת בנוסף לכך שהאור היה כבוי בדירה, ומשכך חשב יעקב שאכן החשמל כבוי ולא טרח לבדוק זאת לעומק.

ונשאלת השאלה עם מי הצדק: האם על יעקב המטפל בדירה לספוג את ההפסד, או שעל משה השוכר האחרון לשלם זאת מכיסו, או שמדובר בגרמא בלבד ויפול ההפסד על בעלי המקום?

תשובה בקצרה: משה השוכר חייב לשלם את כל סכום החשמל עד השקל האחרון, נוסף על מה שכבר שילם על עצם שכירות המקום.

תשובה בהרחבה: ראשית, יש לדון בעצם הגדרת הנזק:

בדיני נזקי אדם, ההתייחסות להפעלת החשמל ע"י האדם, היא שהוא נחשב כזורק חץ תמידי כל הזמן (וזאת אפילו לסוברים (בנוגע לדיני שבת/רציחה ועוד) שבחשמל בכל רגע נוצר ניצוץ חדש בעולם ואין זה קשור ליצירה הראשונה). ממילא יש כאן פעולת אדם המזיק ע"י חיציו (הדלקת החשמל שעשה) מרגע ההפעלה.

אלא שכל זמן שהשוכר או השואל השתמש בדירה, פעולה זו הייתה בהיתר, כי על דעת כן שכר את הדירה – כדי להשתמש במזגן כדרך בני אדם שמשתמשים בו לצורכם. אולם מהרגע שעזבו את הדירה, היה חייב לכבות את המזגן, כי על דעת כן לא ניתן להשתמש במזגן.

לפיכך אע"פ שמרגע עזיבת הדירה לא עשה השוכר פעולה נוספת כדי להפעיל את המזגן (שהדליק בהיתר – כדי להשתמש בו בזמן השכירות) ונמצא שאין כאן לכאורה מעשה של אדם המזיק, עדיין ניתן לחייבו, וזאת משני טעמים:

טעם ראשון הינו, שכל ההיתר הראשוני שנותן המשכיר להשתמש במזגן הוא בתנאי שכעבור הזמן שנצרך לשימוש יכבה המפעיל את החשמל. ואם הוא לא יכבה אותו בין במזיד ובין בשגגה – הנה אין הסכמתו של בעל הצימר להדליק את החשמל במקום.

שנית, אע"פ שלא עשו ביניהם חוזה כתוב, הנה מנהג המדינה וכן כל מי שמשכיר דירה או צמר וכדומה הוא לכתוב בחוזה ש"השוכר מתחייב להחזיר את הדירה המושכרת באותו מצב שקיבלה, למעט בלאי טבעי הנובע מחמת שימוש סביר בנכס המושכר". ועל־כרחך יש לומר שגם אם לא סגרו את השכירות בחוזה כתוב – הרי שעל דעת מנהג המדינה והמקום הנוהגים לעשות שימוש הולם ואינם משאירים אחריהם בלאי שאינו סביר, השכיר הנ"ל את הצימר.

משכך נמצא, שכל הפעלת המזגן הייתה בתנאים אלו בלבד, ולכן אפילו אם המשכיר לא התנה זאת בפירוש עם השוכר, הרי שברור לכל שזוהי דעתו, וכיון שאמרנו לעיל שהפעלת חשמל נחשבת (לגבי נזקי אדם) כנזק מתמשך – כחץ – משכך חייב משה לשלם על החשמל שבוזבז לשווא.