הלוואה מזויפת

מאיר, נשוי ואב לשישה, צבר במשך הזמן חובות עצומים והיה זקוק נואשות להלוואה. אלא שגם הבנק כבר לא אפשר לו לקחת ממנו הלוואה קודם שיחזיר את מצבור ההלוואות שלקח עד עתה…

בצר לו, פנה מאיר של שני בעלי הגמ"ח על מנת לקבל הלוואה של 5,000 דולר, ולבסוף קיבל מכל אחד הלוואה על סך 2500 ש"ח. הלה צבר את הכסף בכיסו, הודה להם והלך לו.

בינתיים התערבו כל השטרות שהיו בכיסו, וכאשר הגיע מאיר אל חלפן הכספים כדי להחליף את הדולרים לשקלים גילה לחרדתו כי שטר אחד של מאה דולר הינו מזויף, ולמעשה יוצא שקיבל מאחד הגמ"ח הלוואה של 2400 דולר במקום 2500, שהרי שטר אחד מזויף.

אך מניין ידע מאיזה גמ"ח בא השטר המזויף? הרי הכול התערב ואין סיכוי לזהות ממי הגיע השטר הזה?

לאחר החג, סיפר מאיר לאחד מבעלי הגמחי"ם מהם לקח את ההלוואה את מה שאירע, והנ"ל הפטיר לעבור: לא יתכן שאצלנו זה קרה, אנחנו מביאים חבילות דולרים ישר מהבנק, שם בודקים אותם שהם אינם מזויפים.

הלך מאיר אל הגמ"ח השני ובפיו כבפי הראשון – אין סיכוי שהשטר המזויף הגיע מהגמ"ח שלנו.

כעת טוען מאיר, שהרי בסופו של דבר ישנו גמ"ח אחד שממנו הגיע השטר המזויף, יוצא שיש גמ"ח אחד שהביא 2500, ואחד 2400,, כך שבסה"כ הוא חייב 4900. ע"כ מציע הוא פשרה – שיביא 2400 דולר לכל גמ"ח, סה"כ 4800, ואת מאה הדולר הנוספים יניח אצלו עד שיבוא אליהו או שיחלוקו הגמ"חים בשל הספק מניין בא השטר המזויף.

אלא שבעלי הגמ"ח כל אחד בעמדתו שאין השטר הזה הגיע ממנו כלל, וכל אחד מהם דורש את מלוא הסכום (2500) מה שיביא את מאיר לשלם בפועל עוד מאה דולר שאותם מעולם לא לווה (שהרי שטר אחד מתוך 5000 הדולרים היה מזויף מעיקרו). בעוד שאחד מהם העלה טענה 'אולי הגיע שטר זה מכיסו של מאיר עוד לפני שהבאנו לו את ההלוואה, או התערב אצל החלפן באופן כזה או אחר'.

ונשאלת השאלה: עם מי הצדק: האם ישלם מאיר לבעלי הגמ"ח את מלוא הסכום שאותו כל אחד מהם טוען שהלווה לו, או שישלם רק את מה שבטוח הלווה מהם והשאר יחלוקו? ואולי אכן הגיע שטר זה מכיסו בכלל ללא קשר אליהם?

תשובה בקצרה: אף אם הם טוענים שאין שטר זה מהם אלא ממנו – יתן להם מאיר רק את הסכום שבטוח הלווה מכל אחד מהם, ואת השטר הנוסף שלא ברור מהיכן לווה – יחלוקו, כך שבסופו של דבר יתן לכל אחד מהם 2450 דולר.

תשובה בהרחבה: בדיני הלוואה קיי"ל ש'ברי ושמא – ברי עדיף'. אמנם הכלל המפורסם הזה תקף רק אם ישנו ספק בפרעון ההלוואה (כגון שהמלווה אומר: הלוואת ממני ועוד לא החזרת את התשלום, והלווה אומר: אמת שהלוותי ממך, אך ספק לי אם כבר פרעתי את חובי – ברי עדיף וחייב הלווה לשלם), ולא בעצם קיומה, ועל כן אם המלווה אומר שלווה, והלווה אומר שאינו זוכר שלווה או שמסופק לו אם לווה – פטור הלווה מלשלם (בדיני אדם אך בדיני שמיים חייב לשלם אא"כ המלווה עצמו מסופק בקיום ההלוואה).

עוד נחלקו האחרונים במקרה שפרע הלווה את חובו, אלא שטוען המלווה שהיו במטבעות הפירעון כמה מטבעות מזויפות ולעומתו טוען הלווה שאינו בטוח כלל שהיה זה ממנו ושמא המטבעות הללו היו משל המלווה עצמו אשר נתערבו לו עם מעות הפירעון –  נחלקו הפוסקים בזה, האם ספק המטבעות המזויפים הינו ספק צדדי שאינו קשור לעצם הפירעון, וכיון שכך 'אין ספק מוציא מידי וודאי' ואין הלווה מחויב לשלם שוב וחובת ההוכחה על המלווה (דעת הט"ז), או שספק זה הינו ספק בגוף הפירעון עצמו = ספק האם בכלל פרע את חובו, ואז אמרינן ש'ברי עדיף' ויצטרך הלווה לשלם שוב (דעת הש"ך).

והנה כאן המקרה הפוך והסברות הפוכות: הסובר שספק מטבעות מזויפים הינו ספק צדדי – אזי אין ספק מוציא מידי וודאי, ויצטרך הלווה לשלם את מלוא הסכום לשני הצדדים ואח"כ להוכיח מניין הגיע השטר המזויף, ומי שאומר שהספק הינו בגוף הפירעון – הרי שהספק כאן הוא בגוף ההלוואה (כלומר: הספק הוא האם הלווה לו אחד מהם 2500 או 2400) ועל כן לא ישלם להם אלא את מה שברור שלקח כהלוואה והשאר יחלוקו.

אלא שאם הם מודים לו שהשטר המזויף יצא מהם, אלא שלא ידוע מהיכן – אזי לכו"ע הספק הינו בגוף ההלוואה וע"כ לא יחויב לכל אחד יותר מ2450, אך גם אם אינם מאמינים לו בזה (וחושבים שהשטר הגיע מכיסו) יכול הוא לומר 'סובר אני כמו המקילים במקרה זה' ויפטר.