הלך ה'פאזה'

היה זה יום קיצי בהיר, עת הריחה אשתו של יוסי ריח חריף של משהו שרוף. תחילה היא לא ייחסה לכך חשיבות גדולה, אולם לאחר מספר דקות כשהריח התגבר, פתחה את דלת ביתה כדי לבדוק מה אירע.

אך פתחה את הדלת וענן עשן סמיך קידם את פניה.

חיש מהר חזרה הביתה, צרחה לכל הילדים 'שריפה, יורדים למטה מהר' ורצה עם כל ילדיה למטה, לא לפני שהיא דופקת על דלת נתן השכן להזהירו מפני השריפה המשתוללת באמצע הפרוזדור.

לאחר שכיבו כוחות הכיבוי את הדליקה, הביאו חוקר דליקות אשר חקר ובדק מנין צצה דליקה באמצע הפרוזדור, ומחקירתו עלה שמוקד הדליקה פרץ בארון החשמל של דירתו של יוסי הנמצא בחדר מדרגות (הדבר מצוי בבניינים ישנים יחסית, כאשר לוח מפסקי החשמל של כל דירה נמצא במשותף ביחד עם לוחות שאר הדיירים שבקומה, בארון חשמל שבפרוזדור הקומה).

למותר לציין שהנזק היה עצום. מערכת החשמל בדירתו של יוסי נשרפה והושחתה כליל, וכך אירע ג"כ למערכת החשמל של שכנו נתן, אשר לשניהם ארון חשמל משותף, ואולם מחקירת המקרה ע"י כבאי האש עלה כי לפי מה שנראה סיבת הדליקה נבעה מחמת עומס וחיכוך בלוח החשמל של ראובן, אשר יצרו ניצוצות ולאחר מכן את השריפה.

חקירה מעמיקה העלתה שדבר זה נגרם מחמת החלפת ה'פאזה' שנעשתה מספר חודשים לפני, עת התקין יוסי מזגן חדש בחדר הילדים, וטכנאי המזגנים החליף את מפסק הפחת הראשי אך בלא שדווח על זאת לחברת החשמל, וכנראה שהתרשל בעבודתו, מה שיצר מצב שאמנם החשמל עובד, אך בשימוש ממושך במצב לא תקין זה – נוצר עומס יתר, שמכך נולדו הניצוצות ואירעה הדליקה.

וכעת תובע נתן את יוסי על הנזק שקרה אצלו מחמת מה שעלה בחקירה שמוקד השריפה היה בלוח החשמל של יוסי, ואילו יוסי משיב שאין הוא אחראי על כל מה שאירע, מאחר והוא עשה את המוטל עליו כאשר התקין מזגן ע"י חשמלאי מוסמך, ולא היה מודע על חוסר תקינות בעבודתו, ובטח שלא גרם לכך בעצמו.

ונשאלת השאלה: האם אכן חייב יוסי בכל נזקי השריפה שפרצה בלוח החשמל של דירתו, אף שלא היה מודע כלל לחוסר תקינות החשמל בדירתו, או שהינו פטור?

תשובה בקצרה: אף אם בשעת תיקון המזגן לקח יוסי על עצמו התחייבות בע"פ על כל נזק שיגרם מעבודתו – פטור הוא מלשלם, ובמידה ויתברר שטכנאי המזגנים כשל בעבודתו – יעשה נתן (וכן יוסי) את הדין עמו.

תשובה בהרחבה: אש הינו אחד מארבעת אבות הנזיקין וישנם כמה פרטים בדין חיוב אדם בנזקי האש (להלן חלקם):

1. גם אדם שלא הדליק את האש בעצמו אלא רק ליבה אותה (בעזרת נפנוף לכיוונה או בכל דרך אחרת) וכוונתו הייתה ללבות את האש שתגדל – חייב.
2. אם הדליק את האש בחצרו והרחיק כשיעור (לפי עוצמת האש) מחצר חברו, ולמרות הכול עברה האש לחצר חברו – פטור. אם לא עשה כן – חייב. אם הדליק את האש בחצר חברו – חייב על כל נזק מהאש, אפילו 100 ק"מ של שריפה.
3. לו היה מיגון (גדר או משהו כזה) ראוי (והכל לפי עוצמת הדליקה) בין חצרו לחצר חברו, שהייתה אמורה (לפי גודלה ועוביה) לעצור את האש מהילוכה, והאש עברה אותה למרות הכול, או שהתפשטה האש מחמת רוח שאינה מצויה – פטור, אך אם האש התפשטה בשל העדר מיגון, או בשל רוח מצויה – חייב.
4. דין טמון באש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערמת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערמת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה
5. בגמרא מובא מקרה בו יהיה פטור בנזקי האש, במידה ש'ליבה וליבתו הרוח', היינו שהוא ליבה בעצמו את האש, ובעזרת רוח חיצונית (יחד עם כוחו) התלבתה האש וגרמה נזק. הסיבה לפוטרו מחיוב הינה מכיוון שהליבוי שלו עצמו לא היה גורם לבד להתפשטות האש, וללא עזרת הרוח הנוספת לא הייתה מתפשטת כל כך, על כן אין לחייבו משום הליבוי שעשה בעצמו, כי הוא לבד לא יצר את גוף הנזק אלא בעזרת 'גרמא' בלבד.

מכאן עולה לפטור את יוסי מחיוב, שהרי: א. הוא לא ליבה בעצמו את האש; ב. אף את הגרמא לא יצר בעצמו; ג. אף אם נאמר שהוא האחראי למה שקרה – הרי שברור שהוא לא יצר את הנזק בעצמו אלא עומס השימוש, והחיכוך של החוטים יצרו במשך הזמן את הניצוצות, וא"כ זהו דבר שהתחדש במהלך הזמן מצד עצמו, ללא כל עזרה וסיוע מצד יוסי (שלו היה יודע שיש תקלה במערכת היה מיד מתקנה); ד. רוב החשמלאים אינם מדווחים על החלפת מפסקי הפחת בדירות ואעפ"כ מעשים שבכל יום שלא נגרם שום נזק מזה, ע"כ יש להחשיב זאת כ'רוח שאינה מצויה' (דבר שאינו מצוי שיקרה); ה. אין לחייב באש על נזקי 'טמון'; ו. לקיחת אחריות על עבודה של מישהו אחר בע"פ אינה נחשבת אלא אסמכתא בעלמא, ופשוט שאין זה הופך אותו לערב ואחראי בנשיאת תשלום הנזקים שיגרמו מהחלפת המפסק ללא הדיווח

מכל הנ"ל (ומעוד מספר פרטים שאין להאריך בהם במסגרת זו) פטור יוסי במקרה זה מלשלם על נזקי דירת נתן.