הפקר או הפקרות?

משה הינו חקלאי הגר בדרום ארץ ישראל. בין היתר הוא מגדל תפוחי-אדמה, בטטות ועגבניות בהיקף גדול. את סחורתו משווק הוא לרשתות השיווק השונות בדרום הארץ.

בשנה השישית הייתה לו שנה מוצלחת ביותר וגדל לו יבול רב, ולמרות שסיפק סחורה מרובה לכל הספקים בשוק באזור הדרום, בכל זאת נשארו עדיין ברשותו כמויות גדולות של סחורה, אותה לא יכל לאחסן מחוסר מקום, וכן לא מצא למי למוכרה, שהרי כבר מכר לכל הסוחרים באזור, ועלות שילוח למרכז או לצפון הופכת את העסקה ללא כלכלית (שלכן הינו מוכר רק בדרום). כמו כן, גם אם יוריד את מחיר הסחורה למחיר אפסי – הרי שישבור את מחירי השוק באזור הדרום, ובסופו של דבר גם הוא יפסיד.

לפיכך הזמין משה נהג עם משאית גדולה במיוחד, כדי שיוביל את הסחורה שנשארה לו להשמדה בים או שיתנה חינם לגן החיות. הלה העמיס את הסחורה ונסע.

באמצע נסיעתו חשב נהג המשאית, שמאחר ולקרובו יש מוסד חינוכי בצפון הארץ, עם מאות תלמידים, הוא יסע לשם עם משאיתו ויתן להם את כל הפירות והירקות שבמשאית ללא כל תמורה, וכך אכן עשה.

המוסד החינוכי הודה עמוקות לנהג המשאית שחשב עליהם ונתן להם את התרומה הגדולה, וביקש למסור גם לחקלאי בעל הפירות תודה גדולה.

כעבור שבועיים, הזדמן נהג המשאית להובלה אצל משה החקלאי, והלה סח לפי תומו מה עשה עם סחורתו, עד כמה היא הועילה ומסר את ברכת התודה בשם המוסד. להפתעתו כי רבה, התמלא משה החקלאי חמה ואמר: מה זה ההפקרות הזאת? הלא אני שלחתי אותך לזרוק את הסחורה או ליתנה לגן חיות, ואתה שינית ממה שביקשתי ממך! ולו הייתי יודע שאתה עולה עד לצפון, ורוצה לתת את הסחורה בחינם – וכי הייתי מאשר את זה?

ע"כ תובע משה כעת מנהג המשאית שישלם לו עבור הפירות והירקות שנתן למוסד, מאחר ולטענתו, מכיוון ששינה ממה שנאמר לו לעשות עמם, א"כ הפירות נשארו עדיין ברשותו, לפיכך שישלם לו עבורם כמחיר סיטונאי.

אולם נהג המשאית משיב לו כדלהלן: הרי אתה אמרת לי לזרוק את הפירות והירקות לים, א"כ מצידך הפקרת אותם, וכי מה אכפת לך מה עשו איתם אח"כ? ולכך חילקתי פירות מופקרים ולא את הפירות שלך ואיני חייב לך מאומה.

ונשאלת השאלה האם אכן צודק בעל המשאית בטענתו שהפירות הינם הפקר ופטור מלשלם, או שכל ששינה מדעתו של בעל הסחורה – חייב לשלם לו עליה?

תשובה בקצרה: צודק הנהג בטענתו, ומשהחליט בעל הסחורה לזורקה לים – הרי היא הפקר גמור ולנהג מותר לעשות בה ככל העולה בדעתו ופטור הוא מלשלם על הסחורה למשה החקלאי.

תשובה בהרחבה: בגמ' נאמר שאם אדם מצא אבידה באשפה שעשויה להתפנות בכל רגע – הוא יכול לקחתה לעצמו, כי מסתמא בעלי החפץ שהניחו אותה שם הפקירו אותה ולכן היא נחשבת 'אבידה מדעת' (הכוונה: אבידה שהאדם המאבד התכוון לאבד) ויכול המוצא לקחתה לעצמו. דבר זה נלמד מהפסוק 'אשר תאבד ממנו ומצאתה' ודרשו חז"ל: פרט למאבד מדעתו.

אמנם כאשר ישנה אבידה מדעת שאינה מצויה באשפה, למרות שע"פ דין תורה פטור המוצא מלהשיבה, בכל זאת מצאנו מחלוקת הפוסקים האם מותר למוצא לזכות באבידה זו לעצמו. אך כאשר עדה המאבד מעשה שמגלה שאינו רוצה את החפץ כלל – שהיניחו באשפה – ברור ופשוט שמותר למוצא לזכות בחפץ.

לאור האמור נראה, שמכיוון שהחקלאי שכר בכספו משאית כדי שתפנה את הסחורה הנ"ל לאשפה על מנת לכלותה מהעולם (כמו: להשליכה לים או לתיתה לחיות ללא תמורה), א"כ ודאי שמעשה זה הינו הפקר גמור לכל הדעות. אלא שההפקר מותנה על מנת שלא יחזירו את הפירות הנ"ל לשוק בחזרה, כדי שלא להוריד ממחירי הפירות שבשוק, שאז יגרם הפסד לחקלאי הנ"ל.

לפיכך יש לומר, שכשנהג המשאית נתן את הסחורה בחינם למוסד בצפון הארץ, שהם לעולם לא קונים ולא יקנו מהשווקים הנמצאים בדרום הארץ, כלומר אי קניית מוסד מסוים את הסחורה מהחנויות בצפון הארץ – לא תשנה מאומה ממחירי הסחורה של שווקי הדרום שלשם נספק אותו חקלאי את סחורותיו, ולא תפגע בחקלאי לרעה וע"כ אין כאן הפרת תנאי ההפקר.

ולפיכך יוצא שהנהג סיפק סחורת הפקר למוסד הנ"ל, שחל עליה לכל הדעות שם של "אבידה מדעת" שמופקרת לכל, ולכן לא יוכל החקלאי למנוע זאת ממנו.

אלא שלכאורה היה מקום להקשות על זה, שלכאורה יכול החקלאי לטעון כך: למרות שהעמסתי את סחורתי על המשאית ע"מ לאבדה בים, אולם רצוני היה שההפקר יחול רק לאחר שתושג מטרתי (כלומר: שהסחורה תאבד) ולא שיתנו אותה לבני אדם אחרים, ואם כן כל זמן שלא נתמלא רצוני לאבד את הפירות (לשיכוך כעסו, או מכל סיבה אחרת) אין הפירות הפקר?

אלא שכאן יש לדייק, שמכיוון שהחקלאי נימק את רצונו בהשלכת הפירות לים או לחיות שעושה זאת כדי שזה לא יפחית את מחירי הפירות שבשוק הדרום, ולולא טעם זה, הפירות הינם הפקר מעתה, מאחר והוציאם מרשותו על מנת שלא יחזרו אליו, ומאחר וכבר אמרנו שע"י מסירת הפירות למוסד החינוכי בצפון, לא יושפעו בשום אופן מחירי הפירות של השווקים בדרום הארץ (להם החקלאי משווק בדר"כ את סחורתו), אם כן אין כאן הפרת תנאי ההפקר ובכך יוצא שנהג המשאית מסר למוסד פירות הפקר ולא פירות ששייכים לחקלאי.