הקהל בזמן הזה

אודות קיום מצות הקהל בימינו, מתעוררת השאלה מפני מה לא נקבע למצווה זו "זכר" כפי שמצינו במצוות שהיו נהוגות בזמן המקדש, שתיקנו להן "זכר" למצווה שהייתה במקדש?

ומבאר הרבי, שייחודיותה של מצוות הקהל היא בכך שקיומה אינו רק כ"זכר" ודמיון למצווה המקורית, כמו במצוות אחרות, אלא זהה בתוכנה למצוות הקהל. שכן, מטרת המצווה – "ליראה את ה'"[1] – אינה רק תוצאה מקיום המצווה, אלא היא עיקר המצווה; ועל כן, כאשר מקיימים בימינו התכנסויות בסימן "הקהל" המחזקות את יראת ה', הרי בכך מתקיים הרעיון של מצות הקהל עצמה – שיראת ה' היא מהותה של המצווה.

יתר על כן – כיון שעיקר תוכנה של המצווה היא הכוונה, לפעמים תוכנה של המצווה הוא ביתר שאת דווקא כשאין מעשה דהקהל כפשוטו, ואף שידוע ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"[2], עם זאת כאשר מקיימים את המצווה למעשה – יתכן שמצד העיסוק בפרטי מעשה המצווה תיגרע כוונת הלב[3], משא"כ בזמן הזה שישנו רק התוכן הרוחני של מצות הקהל (בלי כל פרטי עשיית המצווה במקדש ע"י המלך וכדומה), הרי התעוררות הלב וכוונת הלב יכולים להיות ביתר שאת ויתר עז, תוך נתינת דגש על ההתעוררות בחיזוק הדת.

ויתירה מזו: עצם ההתבוננות בדבר זה עצמו שנמצאים בזמן הגלות ואין ביהמ"ק קיים[4], כך שאי אפשר לקיים את המצות במעשה בפועל – מעוררת יותר להכין הלב לתוכן העניין דיראת ה' שבמצות הקהל[5].

[1] דברים לא, יג.

[2] חינוך מ"ע טז. ובכ"מ.

[3] ע"ד הלשון הידוע "מצות אנשים מלומדה" (ישעי' כט, יג).

[4] שבאה מפני החסרון ביראה.

[5] לקו"ש חל"ד ע' 211 ואילך ובהע' 38 שם.