הקהל ע"י המלך

קיימות שיטות שונות בהגדרת חיוב מצות הקהל, יש הסוברים שזו חובת המלך, ובכך שהציבור מתקהלים מקיים המלך את מצוותו. לעומתם יש הסוברים שאין הכרח לכך שהמצוה היא על המלך, אלא המצוה היא להקהיל כל ישראל.

שכן, מלשון הרמב"ם[1] "מצות עשה להקהיל…" ניתן לדייק:

א) שמצות הקהל אינה מצוה על כל יחיד מישראל, אלא המצוה היא להקהיל, והציווי הוא על המלך או בית דין שבכחם להקהיל.

ב) שזו מצות המלך במטרה לזרז את העם בדת האמת, כך שע"י שהעם באים מתקיים הציווי של המקהיל, המלך[2].

מאידך מצינו שיש הסוברים שמצות הקהל אינה מצות המלך דווקא. ומבאר הרבי דעתם:

"כי אף שקריאת הפרשיות היא ע"י המלך, כמפורש במשנה[3] – אינו מוכרח שמצות הקהל היא מצוה דהמלך, ואדרבה, מלשון הרמב"ם "מ"ע להקהיל כל ישראל" (סתם, ולא כתב שהחיוב הוא "על המלך להקהיל" וכיו"ב) משמע דלא הוי מצות המלך. וגם בנוגע לקריאת הפרשיות, הרי מזה שהרמב"ם לא הזכיר הא דמלך קורא תיכף בתחילת הפרק כשמגדיר עצם המצוה[4], משמע קצת שאי"ז מעצם גדר המצוה (ואפ"ל דהוי מפני כבוד המלך וכיו"ב)[5].

בין הטעמים לציווי שהמלך הוא הקורא בתורה במעמד 'הקהל', הוא מפני שהמלך הינו ה"נפש הכללית" של כל עם ישראל, ובכך מבאר הרבי הטעם לכך שקריאת התורה במעמד "הקהל" היתה דווקא על-ידי המלך, כי מאחר שמטרת קריאת התורה ב"הקהל" היא "ליראה את ה'", דבר המאחד את כל בני ישראל – נעשה הדבר דווקא על-ידי המלך ש"אימתו עליך", הוא זה שמעורר את הרגש של "אימה ויראה" המבטל את ה"אני" ואת המציאות הנפרדת של השומעים, והרי המלך הוא "לב כל קהל ישראל" היינו שמאחד בתוכו את כל עם ישראל כמציאות אחת[6]. כך, שבמצות "הקהל" שני עניינים הקשורים זה בזה – יראת ה' ואחדות ישראל[7].

[1] הל' חגיגה רפ"ג.

[2] ראה לקו"ש חי"ט ע' 366-7.

[3] סוטה מא, א. וראה רש"י שם ד"ה שנאמר.

[4] אלא בהלכה ג' שם.

[5] לקו"ש חל"ד ע' 189 הע' 20. ומוסיף שם: "וברלב"ג כאן (בהתועלת הי"ג) "המלך או הכה"ג או הנשיא שבישראל". ועד"ז באברבנאל "יקרא הגדול שבעם שהוא המלך או השופט". וראה לשונו לפנ"ז הובא לקמן הערה 34. וכ"כ במנ"ח שם מ"ע תריב (ועוד) ע"ד ההלכה. וראה בכ"ז אנציקלופדי' תלמודית ערך הקהל. וש"נ. לקו"ש חי"ט שם וע' 367. וש"נ. ועוד".

[6] ראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך

[7] לקו"ש ח"ט ע' 445-6.