הרבי והקהל

עד כמה נוגע לרבי ענין "הקהל", ניתן ללמוד בין היתר מהתבטאות נדירה בשיחה בה חשף הרבי כי הוכרח לעשות ענין מיוחד שלא לפי רוחו, טבעו ורגילותו. בשיחה זו ביאר הרבי מדוע בשנת הקהל חרג ממנהגו הקבוע בעת אמירת ההלל, בכל השנים; היה זה בקשר לאחיזת ארבעת המינים בעת אמירת ההלל. מדי שנה בחג הסוכות, מנהג הרבי לאחוז את הלולב בימינו משך כל זמן אמירת ההלל, ואילו האתרוג מונח בקופסה על גבי הסטענדער עד לזמן ה"נענועים" ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"; ולאחרי הנענועים ב"הודו" האתרוג שב לקופסא, עד לנענועים בעת אמירת "אנא ה' הושיעה נא", וכן הלאה. לעומת זאת בימי חג הסוכות של שנת תשמ"ח אחז הרבי גם את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, החל מהברכה שלפני אמירת ההלל.

בשיחת ליל ה' דחג הסוכות, ביאר הרבי את הטעם לשינוי מנהגו. הרבי תלה זאת בגודל "הרעש" בענין ד"הקהל" שצריך להיות באופן של הוספה, ואמר: חיפשתי להוסיף בעצמי בנוגע ל"הקהל" באופן בולט, ע"י פעולה שיש בה קושי מיוחד. ובגלל זה היה השינוי בהנהגתי בנוגע לנטילת ד' המינים בעת אמירת הלל, לגבי המנהג שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר. לאמירת הלל – היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוטל בידו את הלולב, יחד עם ב' המינים שאגודים עמו, ולא את האתרוג (שנשאר במקומו, בקופסא של כסף, וכיו"ב), ורק בעת הנענועים היה נוטל גם את האתרוג ומחברו לג' המינים, ולאחרי הנענועים היה מחזיר את האתרוג למקומו עד לנענוע שלאח"ז. כלומר שגם בין הנענועים היה אוחז רק את הלולב ומיניו, ללא האתרוג.

מהו הטעם למנהגו של כ"ק מו"ח אדמו"ר?! לכאורה יש לבאר הטעם להנהגה זו – ע"פ הנהגה נוספת שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר: אלו שהתבוננו בהנהגתו, ראו, שלאחרי כל נענוע היה מביט על האתרוג, כנראה, כדי לבחון שהאתרוג לא קיבל שריטה. וי"ל שמטעם זה לא אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, כי אם בזמן המוכרח (בעת הנענועים) – בגלל חשש של שריטה וכו', כמובן וגם פשוט, שככל שיארך זמן אחיזת האתרוג יגדל יותר החשש מפני שריטה… ולמרות שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נהג כך בגלל מצב בריאותו ורעד הידיים, הרי בהיות ש"הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא" – אזי תלמידו רב אחא בריה דרבא היה "מהדר אתרי וחד"[1].

ולכן התחילו כמה וכמה חסידים לנהוג כן (ליטול לאמירת ההלל רק הלולב ומיניו, ולצרף האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים וכו'), כמנהג הרב. אמנם – כשהתחיל ה"רעש" בנוגע לשנת הקהל, הרי כדי לפעול גם בעצמי, הוכרחתי לעשות ענין מיוחד שלא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות – לשנות המנהג ולאחוז כל ד' המינים (לא רק בעת הנענועים, אלא גם) במשך כל זמן אמירת ההלל. וההסברה בזה – מצד הקשר והשייכות ד"הקהל" לנטילת ד' מינים, הרומזים על ד' הסוגים שבבני ישראל[2].

[1] במסכת סוכה (לב, ב) נחלקו אמוראים בדין "ענף עץ עבות" שנאמר בהדס, רב יהודה אמר שהדס "עבות" הוא שיוצאים מכל 'קן' שלושה עלים, ואילו רב כהנא אמר שכשר "אפילו תרי וחד" – "שני עלין . . ועלה אחד מלמטה ורוכב על השנים" (רש"י). ומספרת הגמרא: "רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא", כלומר, כיוון שכך יצא מפיו של רב כהנא שהכשיר הדס זה, היה רב אחא מחזר למצוא דווקא הדס זה מתוך נאמנות אמיתית לדברי רב כהנא (אלא שלמעשה נפסק שלא לקחת הדס זה).

[2] התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 243.