השיפוץ שהוביל לפיצוץ

משפחת כהן (שם בדוי) מונה ארבעה אחים, מתוכם שלושה נשואים ואחד רווק.

האח הרווק התגורר במשך השנים בדירת הוריו, וביום מן הימים החליט לשפץ את הדירה שהייתה ישנה מאוד. לשם כך הוא השקיע בה כ100,000 ₪ בין השאר הוא החליף צנרת, סידר את ארון החשמל, החליף את כל המזגנים בבית למיזוג מרכזי, קנה מטבח חדש וכו'.

לאחר פטירתם של ההורים באו האחים לחלוק בירושה וביקשו למכור את הדירה, אך כאן צמחה לה מחלוקת חריפה בין האחים לגבי אופן החלוקה:

שווי הדירה טרם השיפוץ היה 1,000,000 ₪ וכעת לאחר השיפוץ עומד על 1,100,000 ₪.

שלושת האחים הנשואים רצו לחלוק את הדירה שווה בשווה, לעומתם התנגד האח הרווק לכך וטען שהוא מעוניין קודם לקבל משאר האחים את ההחזר על השקעתו הרבה בדירה על סך 100,000 ₪ ורק לאחר מכן יחלקו את הכסף שנותר בהורדת הוצאותיו.

שאר האחים התנגדו לכך משני סיבות עיקריות:

ראשית טענו האחים שהשקעה זו הייתה כמתנה להורים, ולא כהלוואה עבורם.

שנית טענו האחים, שגם אם אכן לא נתן זאת כמתנה – הרי שאת ההשקעה הוא בכלל ביצע לצורך עצמו ולא עבור ההורים, שהרי גר בדירה יחד עם ההורים בכל השנים, ועל כן בבואם לחלוק את שווי הדירה אינם חייבים לתת לו מאומה, ונכלל זה בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר' שמכיוון שהאח הרווק לא עשה את ההשקעה עבורם אלא עבור עצמו – יכולים הם ליהנות ממנה בעת המכירה.

לעומתם משיב האח שלא השקיע לשם מתנה להורים, ומה שגר בדירה (וכאילו שיפץ עבור עצמו) לא היה זה בחינם אלא תמורת הטיפול בהורים הזקנים וביחס לטענת 'זה נהנה וזה לא חסר' שהעלו האחים, טוען האח שאין בזה כדי להקנות לאחים את השקעותיו.

ונשאלת השאלה האם אכן אמורים האחים להפריש לאח הרווק את סכום השקעתו בדירה, או שמא הפסיד זאת ויתחלקו האחים בכל שווי הדירה שווה בשווה?

תשובה בקצרה: האח הרווק חייב לקבל משאר האחים טרם החלוקה את שווי ההשקעה שהשקיע בדירה על סך 100,000 ₪, והשקעה זו רשומה על שמו ושייכת לו בלבד. לאחר מכן יחלקו את שווי הדירה שווה בשווה.

תשובה בהרחבה: ראשית, דין מפורש הוא שהיורד לשדה חברו ונטע בה נטיעות, מחויב בעל השדה לשלם לו עליהם. ואם ירד ברשות, הרי שמחויב בעל השדה לשלם לו וידו של הנוטע על העליונה (שאם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את ההוצאה).

עוד הובא באחרונים דאם כשזן הבן את הוריו לא היו להם נכסים, הרי שלשם צדקה וחסד זן אותם ולכן אע"פ שנפלו להם אח"כ נכסים אינו יכול לגבות מהם. אבל אם בשעה שזן אותם ידע שיש להם נכסים ואעפ"כ פרנסם משלו – אמרינן דמסתמא לשם הלוואה זן אותם וע"כ יוכל לגבות מנכסיהם ובפרט לאחר מותם. על כן יש לומר, דמה שהשקיע הבן הרווק בדירה, לא היה לשם מתנה אלא לשם הלוואה ובפרט ביחס לאחיו היורשים קיימת טענתו שלא התכוון ליתן להם מתנות וע"כ מתקבלת דרישתו לזכות בשבח ההשקעות.

ולגבי טענת האחים שהינם בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר' (כאילו השקיע בעבורו בלבד), אמת שמצד הדין, לו היו באים להשתמש בדירה בעצמם היו יכולים לומר כן, וכמו שכאשר הם התארחו בבית ההורים השתמשו ב'שיפוץ' שנעשה שם (ד'זה נהנה וזה לא חסר' הוא), אמנם כיון שביארנו קודם שהשקעת הבן עבור הוריו אינה אלא הלוואה, גם אם נאמר שהשקיע עבור עצמו – הרי שברגע כאשר הם מבקשים למכור את הדירה, הם לא מבקשים להנות בחפץ או בהשקעה של האח, אלא להנות מהשבח שהשביח האח בדירה, ועל זה לא חל הכלל של 'זה נהנה וזה לא חסר' אלא דינו ככל השקעה שהמשקיע (אפילו שלא ברשות, כ"ש ברשות ההורים) לוקח את השבח, ורק לאחר מכן יחלקו בשאר שווי הדירה.

אכן, בדרך כלל הדין הוא שכאשר אדם פלש לבית חברו שעמד ליפול, ושיפצו שלא ייפול ובנוסף לכך אף קישט את הבית, שאינו יכול לתבוע החזרים מבעל הבית אלא את הוצאות מה שעשה עבור אי נפילת הבית (אך לא עבור הקישוטים והשיפוצים) ואם כן גם כאן יכלו האחים לתבוע שלא ישלמו אלא את השיפוצים ההכרחיים לקיום הדירה, אמנם כיוון כשהשיפוץ מייקר את ערך הדירה כולה, שעומדת למכירה – הרי שהשיפוץ הוא המשביח את הדירה שבגללו נמכרת הדירה ביותר כסף, ובלעדי השיפוץ תימכר בפחות) והיות וכל הנאתם היא (לא מהשימוש בדירה אלא) ממכירת הדירה – על כן חייבים הם בכל הוצאות השיפוץ (ולא רק בדברים ההכרחיים שנעשו לשם תחזוקת הבית).