זכר לחורבן

שיור אמה על אמה

תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, עליו להשאיר מקום של אמה על אמה (כחצי מטר על כחצי מטר) לא מסויד, כזכר לאבלות על החורבן[1]. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, יורגש הדבר גם בתוך ביתו הפרטי של האדם. השוכר בית שכבר מסוייד, אינו צריך לקלוף ויש שהקלו שגם כשקונה בית אינו צריך לקלוף.  ובבתי כנסיות ובבתי מדרש וישיבות אין משיירים אמה על אמה[2].

לכתחילה יש לשייר את האמה על אמה בלתי מסויד ממול הפתח, ויש שנהגו להשאיר אמה על אמה זו מעל פתח הכניסה, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד. אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. ובמקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח כגון שאין לו די מקום בקיר שממול הפתח, ישייר אמה על אמה בקיר הסמוך לפתח או על הקיר או התקרה שמעל הפתח[3].

זכר לחורבן בסעודה

בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, הוא שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן[4].

גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר, אלא דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא. וכן לצורך מצווה, כגון בחתונה או בשבעת ימי המשתה וכן בחגים ובשאר סעודות מצווה מותר לנגן ולשמוח בכלי שיר. ובירושלים עיה"ק התקבל המנהג אצל רבים שלא לנגן בחתונות בכלי שיר ורק בתוף. גם בהשמעת שירים מוקלטים אסרו רבני ירושלם, אך מחוץ לגבולות ירושלם העתיקה יש שהקלו. ובימי בין המצרים וימי ספירת העומר כתבו הפוסקים לאסור אף בשמיעת כלי זמר מוקלטים[5].

קריעה בראיית הכותל המערבי

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון. ולמעשה נהוג לעלות לכותל בימים שאין קורעים (כגון בחוה"מ), או שלובשים בגד שאול, ובכך לא יצטרכו לקרוע[6].

[1] וכן נוהגים שכאשר האשה מתקשטת בתכשיטי כסף וזהב (בימות-החול), לא תקשט עצמה בכל תכשיטיה אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד שאינה מתקשטת בו, ובכך תזכור את החורבן וראה נטע"ג בין המצרים ח"ב פק"ג ס"א.

[2] בבא בתרא ס, ב. שו"ע או"ח סתק"ס ס"א. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ה ע' קסד. נטע"ג בין המצרים ח"ב פצ"ט סי"ט סכ"ה-ו.

[3] שו"ע או"ח סתק"ס ס"א. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ה ע' קסד. נטע"ג בין המצרים ח"ב פצ"ט סי"ב-ג.

[4] בבא בתרא ס, ב. שו"ע ונ"כ או"ח סתק"ס ס"ב. נטע"ג בין המצרים ח"ב פק"ג ס"ג. פסק"ת סתק"ס אות ה.

[5] סוטה מח, א. גיטין ז, א. שו"ע ונ"כ או"ח סתק"ס ס"ג. נטע"ג בין המצרים ח"א פט"ו ס"א, וח"ב פק"א.

[6] ראה שו"ע סתקס"א סעיפים א' וב' ויו"ד סימן שמ סל"ח. שו"ת מנחת שלמה סו"ס עג. הליכות שלמה תפילה פט"ז ע' קצ הערה 16, ופכ"ג ע' רפח הע' 116. וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' רלב.