כוונה בהנחת תפילין ואיסור היסח הדעת

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך"[1], ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו[2].

ומכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אך כאמור לכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה[3].

איסור היסח הדעת מהתפילין

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן[4].

כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש[5].

היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה (או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז  בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה[6].

המקומות בהם ממשמשים בתפילין

לבד מן הדין שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהן, נוהגים בכמה מקומות בתפילה למשמש בתפילין ולנשק היד שנגעה בהם  (תחילה בתפילין של יד ואחר כך בתפילין של ראש). ואלו הן: בפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעים בתש"י ואח"כ באמירת "ומשביע לכל חי רצון"  בתש"ר. וכן באמירת "יוצר אור" ממשמשין בתש"י ובאמירת ו"בורא חושך" בתש"ר". וכן נהוג למשמש בתפילין כשמזכיר מצוותן: כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ובפרשת "קדש" "והיה כי יביאך", כשאומר "והיה לך לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "ולזכרון בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ויש נוהגים לנשקם ב"ובא לציון" כשאומר "למען לא ניגע לריק" או כשאומר "שנשמור חוקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה"[7].

[1] שמות יג, ט.

[2] שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סי"א. פסקי הסידור הל' תפלין. וע"ע תניא ריש פמ"א.

[3] משנ"ב סכ"ה סקט"ו. וראה לקו"ש חל"ב ע' 141.

[4] מנחות לו, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ח ס"א.

[5] מנחות שם. שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

[6] שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ח ס"א. פסקי הסידור הל' תפלין. וראה בפסק"ת סכ"ח הערה 4 לגבי המשמוש באמצע שמו"ע. מנהגי מלך ע' 16.

[7] שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ח ס"ב. לקוטי מהרי"ח סוף הל' תפלין. אג"ק חי"ח ע' רסה. ס' המנהגים – חב"ד ע' 10, 9. מעשה מלך ע' 17,18,20,24. פסק"ת סכ"ח אות א וסקל"ב אות א.