כיסוי הדם במקום שיבוא לידי גילוי

בזמננו אחר הכיסוי הדם מתגלה

בהמשך למה שנתבאר לפני מספר גליונות בענין כיסוי הדם.

הנה גדולי הפוסקים באו לדון, בנעשה בימינו במשחטות. אשר במשך כל יום השחיטה מתקבץ הדם במקום מיוחד, ובסוף השחיטה מכסים את הדם. אך לאחר מכן כל הדם נשפך משם בצינורות מיוחדים, אשר מנקזים את כל הדם. בעת יציאתו שוב הוא איננו מכוסה, כך שלפועל ואין הדם נשאר מכוסה אלא כהרף עין. האם במצב כזה מתקיימת מצוות כיסוי הדם או לאו?

האם המצוה לכסות או שיהי' מכוסה

דהנה יש לדון בשורש מצות כיסוי הדם [כפי שחקר בספר כללי התורה והמצוות ח"א עמ' רפו] האם המצווה היא לכסות את הדם או שהדם יהי' מכוסה ולא מגולה.

ובלשון הרבי [לקו"ש חח"י עמ' 243] 'האם עיקר המצוה הנה בפעולת הכיסוי ואין זה נוגע מה נעשה אם הדם לאחמ"כ, או שהמצוה היא בתוצאה ותכלית הכיסוי – שהדם יהי' מכוסה'.

והנה ע"פ מה שהובא בגליונות הקודמים בביאור טעם מצוות כיסוי הדם, ע"פ ביאורי הרבי, שטעם הכיסוי הוא שע"י הכיסוי מתבטלת חשיבותו של הדם – היה נראה לומר שאכן סגי בעצם מעשה הכיסוי לבדו, שהרי מיד לאחר שעשה מעשה ביטל את חשיבות הדם [וראה בזה לבקו"ש שם הערה 42].

ביאור המשנה

שנינו במשנה [חולין פז ע"א] 'כסהו ונתגלה – פטור מלכסות', ובגמ' שם הקשו במה זה שונה מהשבת אבידה 'דאמר מר השב אפי' ק' פעמים'? ומבארת הגמ' דבכיסוי הדם נאמר מיעוט 'וכסהו', ומבאר רש"י 'אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא'. משמע שמעשה כיסוי לבדו מספיק אף אם אחר כך חוזר ומתגלה, עצם הכיסוי סגי.

ונח' הפוסקים בהבנת כוונת הגמ', האם כוונת הדברים היא שאכן המצווה היא רק לכסות אך אין מצווה שהדם יהי' מכוסה. או שכן יש מצווה שהדם יהי' מכוסה רק שבאם נעשית המצווה שוב לא מוטל עלינו לכסותו.

שיטת התורת חיים

הנה ב'תורת חיים' [שם] כתב 'לכאורה משמע דדוקא שנתגלה דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלותו וא"כ יש לתמוה על השוחטים שרגילין לשחוט תרנגולים ברחוב העיר מקום דריסת הרבים אף על גב דודאי הוא חוזר ומתגלה מיד. ונראה דמתניתין אורחא דמלתא נקט דאפילו לכתחילה מותר לגלותו דכיון דמיעט קרא דאם חזר ונתגלה דפטור מלכסות אלמא דכיסוי לחוד עושה מצוה דכיון שכיסה הדם והוא מכוסה אפילו רגע אזלה לה המצוה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה….'.

מדבריו עולה כי מצוות כיסוי הדם איננה ב'תוצאה' שיהי' מכוסה, אלא המצווה היא ב'מעשה' לכסות את הדם. ולכן אחר שעשה מעשה כיסוי שוב מותר אפי' לכתחילה לגלות את הדם ואין בזה כל איסור.

שיטת השמלה חדשה

אלא שהשמ"ח בתבואות שור [כח ס"ק יח], כתב לסייג את דברי התו"ח. התבו"ש מבאר שמותר לגלות רק כאשר הכיסוי נעשה במקום שראוי להשאר מכוסה, במקרה כזה אמרינן שמעשה הכיסוי היה כדבעי ולכן מותר אח"כ לגלותו. אך כאשר כיסה במקום שלא היתה אפשרות שישאר מכוסה, כגון במכסה את הדם שעל ההסכין. אזי זה לא נחשב כלל ככיסוי ולא נתקיימה המצווה. כפי שכתב הרא"ה ב'בדק הבית' (על תורת הבית בית א שער ה דף יח עמוד ב.) 'דלא חשיב כסוי בעודו בסכין משום דסופו לינטל משם'. ולמעשה התבו"ש אף חולק על עצם דינו של התו"ח וס"ל שחייב להשאר משהו מהדם מכוסה, והשוחטים ברחוב אין חשש בכיסוי שלהם כיון שסו"ס משהו נשאר מכוסה.

ועפ"ז כתב למעשה ב'שמלה חדשה' [כח,יג] "אם ישראל כסהו כדין וחזר ונתגלה, בין בעצמו ובין על ידי מעשה פטור מלכסות. ונראה לי דמכל מקום אין לכסות במקום התרפה שעשוי להתגלות. גם אין לגלותו לכתחלה לצרך הדם, רק דאין צריך לשמרו. גם מותר לנקר חצרו, ואם נתגלה נתגלה. ואם כסהו בדברים שאין מכסין, דינו ככסהו הרוח".

נמצא כי לדעת השמ"ח המצווה היא שהדם יהי' מכוסה ולא די במעשה הכיסוי.

למעשה כדעת ה'שמלה חדשה' – כן פסק ה'מחזיק ברכה' [ס"ק יא] שאם מתגלה מיד לא קיים המצווה, ה'דעת קדשים', וכן משמע ב'דעת תורה' שצריך שעכ"פ משהו ישאר מכוסה.

למעשה כדעת התו"ח שמותר אפי' לכתחילה לגלות, כ"פ ה'פרי חדש' [ס"ק יח] ויתרה מזה כתב ה'פרמ"ג' [שפ"ד ס"ק יט] כי הפר"ח היקל בכל ענין ולפי דבריו אף הוא בעצמו רשאי לגלות אם צריך לדם, וכ"כ ה'כרתי' [ס"ק יד] 'אם כיסה אינו מחויב להשגיח כלל אם יהיה נתגלה אחר כך או לא, כי קיים מצותו. ולכן מכסים ברחובות ומקומות שרבים שכיחים ודשים שם ואינו מתקיים הכיסוי כלל'. וכ"מ בפרמ"ג משב"ז ס"ק יט. לחם הפנים סקט"ו בית לחם יהודה סק"י חכמת שלמה סעי' יא חכמת אדם כלל ח סעי' ח, יד יהודה קצר סקט"ו זבח תודה סקל"ה.

וב'דרכי תשובה' סימן כח ס"ק פד, הביא בשם 'מנחת הזבח' [קומץ סעי' י], דרך פשרה לחלק בין כיסה במקום שמיד יתגלה, שאז לא קיים המצווה, לבין מקום שישאר מכוסה אפי' זמן מועט, שאז נתקיימה המצווה. וכעין דבריו כתב ג"כ בס' כרם שלמה על היו"ד עיין שם.

מסקנת הדברים במציאות שלנו

ולכאורה המציאות בימנו דומה למכסה במקום התורפה שעשוי להתגלות. ואם כן לדעת הפוסקים כתו"ח אין כל חשש, אך לדעת השמ"ח יהי' איסור בדבר.

והנה בשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן פז כתב להקל בזה מב' טעמים:

• שהרי הרבה פוסקים חולקים על השמ"ח ומקלים ובפרא שהפרמ"ג העיד שהמנהג להקל בזה כתו"ח [אך לענ"ד כל הדיוק מהפרמ"ג לאמר שהמנהג להקל קשה. שהרי אין ויכוח על המציאות שמביא התו"ח שנהגו לשחוט בשוק במקום שעשוי להתגלות. המח' היא איך לבאר את ההתיר לש המהג השמ"ח ס"ל שההיתר של המנהג הוא מפני שמשהו נשאר מכוסה. והתו"ח וסייעתו ס"ל שטעם המנהג הוא מפני שסגי במעשה הכיסוי. וא"כ לכו"ע יש היתר למנהג, וא"כ אין כל הוכחה מדברי הפרמ"ג שהמנהג כתו"ח]
• דעת התבו"ש ברור דאם מכסה במקום הראוי, שבדרך הטבע ישאר מכוסה, מותר אח"כ לנקר חצירו מיד. ואם כן שמא נדו"ד דומה למנקה חצרו דשרי אף לפרמ"ג. ויש להוסיף בטעם ההיתר שהרי למעשה משהו מהדם מתערב בעפר או נסורת שעמם מכסים. ואותו משהו נשאר מכוסה אף לאחר פתיחת הצינור, ואם כן אף לדעת השמ"ח אין כל חשש.
• עוד נראה להקל ע"פ מש"כ הדרכ"ת וכן משמע בלשון המחזיק ברכה- שכל שיש שיהוי זמן שעוד מכוסה אין חשש. ואם כן בנדו"ד יש שיהוי זמן [וראה במעדני מלכים סי' ט מש"כ בזה].

המציאות במשחטות

הנה המציאות כיום במשחטות היא שאמנם בתחילת היום מכסים את המתקן כולו באפר מלמטה ועליו נופל הדם, ובסוף היום מכסים שוב מלמעלה באפר. אך מפאת ריבוי העופות וריבוי הדם, מסתבר שהכיסוי לא מכסה את הדם של כל העופות שנשחטו.

ובגמ' [חולין דף פו עמוד ב] שנינו 'שחט מאה חיות במקום אחד – כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד – כסוי אחד לכולן'. ומבואר שם שדין זה נלמד מריבוי בפסוק עיי"ש. אם כן לכאורה המציאות של ימינו הינה כדין המפורש במשנה ובשו"ע להיתר.

הסברה לאיסור

אך בשו"ת שבט הלוי [חלק ה סימן פז], העיר שיש מקום להחמיר בדבר. שהרי באופן בו מתקבץ הדם כיום, אין כיסוי הדם מכסה אלא רק את ההשכבה העליונה של הדם. דהשבה"ל ס"ל בהבנת המשנה שאין הכוונה שאין הכיסוי צריך להגיע לכל דם עוף ועוף אלא החידוש הוא רק 'שאין צריך לטפל בכיסוי של כל אחד לחוד . . אבל פשיטא שהמציאות שבדבר צריך להיות באופן כזה, שכאשר עושה אח"כ הכיסוי האחד, הוא נוגע בעפר שמכסה בכל אחד מן החיות ועופות, ועכ"פ מקצת דם מהם מכוסה'. ואם כן לפי הבנתו שחייב שמקצת מכל עוף יהי' מכוסה, במציאות היום הדבר קשה כפי שהוא כותב 'ספק גדול בידי אם בכיסוי זה נכללו כל הדם של האלפי עופות אפי' בגדר דם אפי' מקצת דם'.

הסברה להיתר

אך לעומת הבנה זו מצאנו כו"כ מפוסקי הזמן שלמדו את המשנה כפשטה שאין צריך כלל שיגיע דם לכאו"א, כפי שכתב ב'הערות' הגרי"ש אלישיב [חולין שם], וכ"כ ב'תשובות והנהגות' [כרך ב סימן שע], ובאמת כבר קדמם בשו"ת 'תנא דבי אליהו' [לרבי אליהו סלימאן מני רבה של חברון] סימן מז, שחקר האם כוונת המשנה היא שאכן כל הדם הופך לחיוב ומצווה אחת או שבמעשה אחד מקיים מאה מצוות של כיסוי הדם, ונ"מ למי שגזל מהשוחט את המצווה כמה מצוות גזל ממנו עיי"ש, ולמעשה 'דהסברא מעצמה מוכרחת לומר כל דהוי במקום אחד ומכסה כיסוי אחד לכולן, גם המצוה היא מצוה אחת לכולם'. וע"פ סברתם אין גם צורך שיגיע דם לכל עוף ועוף. וכ"כ ב'ערוך השולחן' [יו"ד כח,יז]. ועפ"ז לא נראית חומרת השבה"ל.

אמנם למעשה ראוי להקפיד בתחילת היום שהעפר יהי' לא רק מלמטה אלא גם בצדדים ואזי הוא יכסה את הכל. וראה בשו"ת נהרות איתן ח"ג סי' לה מה שהציע לעשות כדי לצאת ידי חובת חשש השבה"ל.