מדיני ראש השנה שחל בשבת

מן התורה גם כשחל ראש השנה בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת משום שאין הכול בקיאים בתקיעת שופר, וחששו שמא ייטלו את השופר וילכו עמו בשבת אל הבקי ללמוד לתקוע, ויעבירו את השופר ד' אמות ברשות הרבים (במקום שאין עירוב). ובגמרא רמזו זאת מכך שבמקום אחד מכונה החג "יום תרועה"[1] ובפסוק אחר נקרא "זכרון תרועה"[2], ללמדנו שכראש השנה חל בשבת הוא "שבתון זכרון תרועה", מזכירים את התרועה אבל אין מריעים בפועל[3], ובתורת החסידות מבואר כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך לעורר את העונג העליון ע"י השופר, מכיוון שהעונג שבשבת פועל שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם, ולכן די בהזכרת הפסוקים בלבד[4].

דיני ליל ב' דר"ה במוצש"ק

ככל יו"ט שחל במוצאי-שבת, מבדילים בתפילת ערבית של ליל ב' דראש השנה (החל במוצש"ק) באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. מי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד אמירת ה' של חתימת ברכת "מקדש ישראל ויום הזכרון", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו[5].

בצאת יום א' דראש השנה מדליקים את נרות החג (לאחר צאת הכוכבים, ובאמצעות אש הדולקת מערב ראש השנה) – רק לאחר אמירת 'ותודיענו' בתפלת ערבית, והוא הדין לגבי יתר המלאכות המותרות ביום טוב שאסור לעשותן אם לפני אמירת 'ותודיענו'. הצריכים לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) קודם תפלת ערבית או להדליק נרות חייבים לומר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי שם ומלכות)[6].

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש[7].

תשליך ביום ב' דר"ה

ידוע כי בדרכו של אברהם לעקידת יצחק הגיע השטן להפריעו והתגלה אליו בדמות נהר, אולם אברהם אבינו מסר את נפשו ונכנס לתוך הנהר עד צווארו. זכר למסירותו זו של אברהם ומעוד טעמים נוספים נתקן ביום הראשון של ראש השנה מנהג ה"תשליך", על יד הנהר, באר מים או מעיין בו מצויים דגים חיים. במקום שיוכלו לראות ממנו את הדגים, שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. במשך הדורות נקבע שכאשר חל ראש השנה בשבת דוחים את ה"תשליך" ליום ב' דר"ה ומבאר הרבי שהדבר נועד למנוע תקלה כגון טלטול סידורים במקום שאין עירוב, ולכן אין יוצאים ל"תשליך" בשבת[8].

[1] במדבר כט, א.

[2] ויקרא כג, כד.

[3] ר"ה כט, ב. טוש"ע או"ח סתקפ"ח ס"ה. שו"ע אדה"ז שם ס"ד.

[4] ראה ספה"מ מלוקט ח"א ע' תכא ואילך.

[5] ראה ברכות לג,ב. פסחים קד, א. שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"א ס"ד. מט"א סתקצ"ט ס"ז. שו"ת שבט הלוי ח"ט סכ"ג (אות ב). וראה פסק"ת סרצ"ד הע' 10. וראה נטע"ג ר"ה פ"ע ס"ב.

[6] ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט סי"ז. וראה נטע"ג ר"ה פ"ע ס"א.

[7] שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג ס"ו. וראה לקו"ש חל"א ע' 191 ואילך. ספר המנהגים ע' 39.

[8] תנחומא וירא כב. מנהגי מהרי"ל הל' ר"ה (ע' רעז). שו"ע אדה"ז או"ח סתקפ"ג ס"ז. סידור אדה"ז במקומו. וראה ברכ"י או"ח סתקפ"ג סק"ו. מט"א סתקצ"ח ס"ד. וראה שיחת ו' תשרי תש"ל (תו"מ חנ"ח ע' 39 ואילך). שולחן מנחם ח"ג ע' ק"ז.