מנהגי שבת שירה

מנהגים בקריאת התורה בשבת שירה

שבת פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", על שם קריאת שירת הים בפרשה זו. כאשר קוראים בתורה את שירת הים, נוהגים כל הציבור לעמוד. אודות מנהג זה התעורר דיון בין הפוסקים על פי המסופר בגמרא[1] שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשרת הדברות ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה; והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת שירת הים ועשרת הדברות. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לשירת הים או לעשרת הדברות ממש אלא כמה פסוקים לפניהם.

במספר מקומות בשירת הים ולפניה מסיים הקורא את הפסוק בנעימה מיוחדת: בפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" השני, בפסוק "ובמשה עבדו", בסיום כל פסוק בשירה שנאמר בו שם ה', (וכן בפסוק "נהלת בעזך אל נוה קדשך"), וכן בשירת מרים (בפסוק שנאמר בו שם ה'). בסיום הפרשה, בפסוק "אמחה את זכר עמלק", מנהגנו לקרוא את המלה "זכר" פעמיים, בפעם הראשונה האות ז' בניקוד סגול, ובפעם השניה בניקוד צירה[2].

מנהגי שבת שירה

נוהגים לאכול בשבת שירה "שווארצע קאשע" [דייסת 'כוסמת']. יש התולים זאת בין היתר במנהג (שהי' קיים) לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. ועל כן נהוג לקבץ את ילדי ישראל ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, ועל כך שילדי ישראל קטפו פירות מהאילנות שצמחו בקרקע הים והאכילו את הציפורים שהצטרפו לשירת בני ישראל, ובכך לנטוע בלב הילדים מדה טובה של רחמנות על בעלי חיים, "ורחמיו על כל מעשיו"[3].

נתינת מאכל לציפורים בשבת

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר לעיל[4].

[1] ברכות יב, א.

[2] ראה שו"ת הרמב"ם לאו רסג. טוב עין (להחיד"א) יא. איגרות משה או"ח ח"ד סי' כב. שו"ת יחו"ד א, כט; ו, ח. בדה"ש ספ"ד סקכ"ב. ספר המנהגים חב"ד ע' 31. הלכות ומנהגי חב"ד עמ' 220.

[3] ספר המנהגים חב"ד ע' 72. וראה סה"ש תש"ב ע' 73. לקו"ש ח"ב ע' 521. התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 448 וע' 454. סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 222 הערה 118.

[4] יצוין כי בע"ח שיש להם בעלים, גם אלו שאינם בעלים יכולים להאכילם (ולפי זה בפינות חי וכיוצא מותר להאכיל); וראה שבת קנה, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סשכ"ד ס"ז-ח. סה"ש תש"ב ע' 73. לקו"ש ח"ב ע' 521. התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 448 וע' 454. סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 222 הערה 118.