מצוות השחיטה – מצוות עשה או לא?

הרמב"ם מונה זאת כמצוה ה-קמ"ו מן המצוות עשה, וכן דעת הרשב"א, החינוך והסמ"ג. אך הראב"ד תמה על דבריו, שהרי אי"ז מצוות עשה אלא איסור אכילה ללא שחיטה! "אלא די"ל דהוי 'לאו הבא מכלל עשה עשה'", ואכן דעת הבה"ג [כפי שמבאר הרמב"ן] שאין למנות את השחיטה כמצוות עשה.

יש שביאר כי הטעם שכן נמנית השחיטה כמצווה, היא מפני 'הקדשים' שמצווה לשחוט אותם ובשחיטתם מקיימים מצוות עשה של שחיטה. יש שתירץ שאי אפשר לומר שהשחיטה היא תיקון ללאו דנבילה, שהרי הם בב' זמנים מחולקים ובב' פעולות שונות, שהרי כל עוד לא נשחט – לא היה בו איסור נבלה ומשמת בלא שחיטה חל עליו איסור נבלה ואין השחיטה מתירה איסור זה, ועוד ביאורים רבים נאמרו בזה.

רבותינו האחרונים מצאו מס' נפק"מ למח' זו, נציג מעט מהם כאן:

האם יש לברך על השחיטה [כפי שית' לקמן], האם יש לברך כששוחט לנכרי, האם השוחט הוי בכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', ועוד.

עוד יש לדון מה דין האוכל בשר שאיננו שחוט, האם מלבד שעובר על לאו דנבלה או אבר מן החי, הוא גם מבטל עשה של מצוות שחיטה?

הר"א בן הרמב"ם מחדש שהאוכל בשר שלא נשחט כלל איננו מבטל עשה של שחיטה, אלא רק עובר על ל"ת של נבלה/אבר מן החי, אך האוכל ממה שנשחט שלא כדין – מלבד הלאוין הוא גם מבטל עשה, ולפי דבריו יוצא חידוש ששחיטה שאיננה כשרה, גרוע ממה שלא נשחט כלל. יש מן האחרונים שחידש [ע"פ דברי הרס"ג] שמצוות השחיטה מוטלת רק על השוחט ולא על האוכל ולכן האוכל ממה שאיננו שחוט עובר רק על הלאוין וכלל לא מבטל עשה.