נפילת אפיים

מנהג נפילת אפיים היה נהוג בעם ישראל מאז ומעולם ומוזכר אף בתקופת התנאים, ברם בתקופה זו המנהג היה ליפול אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים – דבר שהפסיק עקב האיסור לעשות זאת על גבי רצפת אבן. היום ה'נפילת אפיים' אינו אלא כיסוי הפנים בבגד.

כותב אדמו"ר הזקן: המנהג הוא שנופלים אפיים אך ורק במקום שיש ספר תורה, "ובמקום שאין ספר תורה נוהגין לומר תחינה בלא כיסוי פנים". מוסיף הפרי מגדים וכותב שבמקום שאין ספר תורה אפשר לומר התחינה בעמידה ואין צריך לשבת.

ביומנו של הרי"ל ע"ה גרונר כתוב שביום חמישי כז במר חשוון תשי"ז: בשעה 4:40 אחה"צ עזבנו את הציון. כשנכנס הרבי למכונית אמר: אולי נתפלל מנחה בחדר הסמוך לציון וביקש לברר מה השעה כעת ובאיזו שעה נגיע ל-770. והרב חודקוב אמר שנגיע בשעה 5:15 לערך. לפועל הנסיעה לקחה יותר זמן עקב פקקי תנועה. כשהרב חודקוב שאל היכן לעצור, האם באמצע הדרך או בדפוס עזרא, הרבי ענה להיכן שהכי מהר. כשהגיעו לדפוס עזרא הרבי ביקש סידור ומגבת לנטילת ידים. הסידור נשלף מתוך ערימות ניירת ואשפה וגם המגבת העלתה צחנה. הרבי שאל היכן צד מזרח והעובד התבלבל מהלחץ. לפועל כשהראו, הרבי התחיל תפילת העמידה. תחנון הרבי אמר בעמידה ולא עשה נפילת אפיים אף שהיה שם כיסא לשבת עליו.

טעימה ע"פ חסידות:

כותב אדמו"ר הזקן: "והנה ענין נפילת אפיים שאחר ש"ע: ידוע שהוא ענין ירידה של המלכות למטה מטה מאד, ללקט ניצוצות מהיכלות דנוגה כו'. ולכאורה אין שייכות לנפילת אפיים לשמונה עשרה? אך הענין הוא דשניהם ענין א' והא בהא תלי', משום דלפי ערך כח הרוממות, כך הוא ערך כח ההשפלה והירידה. כידוע בענין עומק רום עומק תחת שנזכר בספר יצירה. וגם כאן, אחר שהיה בחינת עליה למלכות ככל כך, עד בחינת הכתר עצמו. בבחינת חולם. על כן יכולה היא שתרד כל כך למטה, לברר גם בעומק תחת, והוא חשך ואפילה, ולהיות מתהפך גם הרע לטוב כו' וד"ל".