למניין צריך עשרה אנשים, כמאמר הגמ': "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" כלומר, כל התפילות והברכות שמקדשים בהם את ה', כגון: קדיש, קדושה וברכו צריכות להיאמר במניין הכולל עשרה אנשים. ישנן כמה שיטות בגמ' מהיכן לומדים זאת:
- אחיו של רבי חייא בר אבא לומד "גזירה שווה", דהיינו הוא מקשר 2 פסוקים על ידי מילה זהה. בפסוק ראשון כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ובמקום אחר כתוב: "הבדלו מתוך העדה הזאת" זאת אומרת שבתוך קבוצת אנשים = בתוך עדה של אנשים, ומאיפה אנו יודעים שעדה זה עשרה אנשים? מכך שהתורה כותבת "עד מתי לעדה הרעה הזאת" ושם היו עשרה אנשים.
- רבי חייא בר אבא עצמו לומד "גזירה שווה" אחרת. כתוב בתורה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ובמקום אחר כתוב "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים" בני ישראל הכתובים בפסוק הם בני יעקב שירדו למצרים לשבור להם אוכל. כשם שבני יעקב שירדו למצרים היו עשרה, אף בהקדשת שמו של ה' – מניין, צריך עשרה אנשים.
- לימוד נוסף שמובא בגמ' הוא מהפסוק בתהלים "במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל" קהל זה עשרה כפי שמובא בפירוש הראשון.
אדמו"ר הזקן כותב "שתפילת הציבור, אע"פ שהיא מצווה מדבריהם, היא גדולה ממצוות עשה של תורה".
כתוב באיוב: "הן אל כביר ולא ימאס" ודרשו חז"ל על הפסוק הזה בגמרא שאין הקב"ה מואס בתפילתם של "כביר"- קיבוץ של אנשים.
על הפסוק בתהילים "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" אומרת הגמ': "אמר לו רבי יצחק לרב נחמן: מה הטעם לא בא אדוני לבית הכנסת להתפלל? אמר לו: אני לא יכול מכיוון שתש כחי. אמר לו: יאסוף אדוני עשרה ויתפלל! אמר לו: טרחה מרובה בשבילי. (אמר לו רבי יצחק:) שיגיד אדוני לשליח ציבור שבזמן שהציבור מתפללים יבוא ויודיע לו. אמר לו (רב נחמן לרבי יצחק): למה כל זה? אמר לו: שאמר ר' יוחנן משמו של רבי שמעון בן יוחי: מה שכתוב "אני תפלתי לך ה' עת רצון", מתי הוא עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין". זאת אומרת שגם אם היחיד אינו ראוי שתפילתו תתקבל, מכיוון שהוא מתפלל עם הציבור נעשה "עת רצון" ותפילתו מתקבלת הכוח של תפילת הציבור הוא בכך שאין תפילת הציבור מושבת ריקם ושערי שמיים אינם ננעלים בפני הרבים.
דרשי רשומות דרשו את המילה 'צִבּוּר' כראשי תיבות של המילים: צדיקים בינוניים ורשעים.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה