קירוב מיתת הבהמה אחר השחיטה

השאלה

הנה לאחר שחיטת הבהמה שוהה הבהמה מלמות עוד איזה זמן, היינו שניכר עוד חיות בבהמה. ולעיתים אף נשארת חיות רבה בבהמה עד אשר יכולה להלך על רגליה, אם מפני תוקף חיותה ואם מפני שלא שחטו את הוורידים כדבעי. וכדי לזרז את מיתתה רוצים הפועלים להורגה ע"י כמה וכמה אופנים: 1. יריית כדור בראשה, 2. מכת חשמל, 3. מכה בעמוד השדרה, 4. חיתוך הוורידים [באם לא נחתכו בשחיטה]. ויש לבאר האם יש איסור בדבר או לאו?

חובת חיתוך הוורידים

קודם שניגש לגוף הדיון, יש להקדים ולברר האם יש חובה לשחוט את הורידין מלבד שתי הסימנים.

שנינו בחולין[1] "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה – שחיטתו כשרה. ורובו של אחד כמוהו; רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין", ובמסכת ברכות[2] למדנו "דאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, והזהרו בורידין כרבי יהודה; דתנן; רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין".

בביאור דברי רבי יהודה, מבאר רב חסדא[3] 'לא א"ר יהודה אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד'. היינו שעיקר החשש של ר"י הוא מפני שלולא חיתוך הוורידים לא יצא כל הדם והמליחה או צליה לא תועיל כשצולהו שלם. משאי"כ בהמה שלא צולים אותה שלמה אין חשש.

ונח' הראשונים לעניין בהמה: דעת הר"ר אפרים^[4] דמה שאי"צ חיתוך של הוורידים בבהמה זהו רק באם רוצה לצלותה אך אם רוצה למולחה אף כשמולחה מנותחת לנתחים, חייב לחתוך את הוורידים ובלא זה לא ייצא הדם – ואם כן זה מעכב אף בדיעבד^[5]. אמנם הרא"ש הרשב"א ועוד ס"ל שכל שמנתח את הבהמה אין צריך לחתוך את הוורידים, ובסתמא לא מולחים ולא צולים את הבהמה שלמה ולכן אין חובה לחתוך את הוורידים בשעת השחיטה. כל זה באם פוסקים כר' יהודה, אך הרמב"ם [הל' שחיטה פ"ז ה"י] לא פסק כר' יהודה^[6].

למעשה פסקו השו"ע ורוב האחרונים^[7] – כרוב הראשונים, שיש לחתוך את הוורידים מפני הדמים, אך כל זה בעוף, אך בבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה, מפני שאין דרך לצלותה שלימה, אא"כ רוצה לצלותה שלימה^[8].

אם כן עשוי להיות מצב שאחר השחיטה הכשירה עדין מוח הבהמה מקבל דם ונשאר בא בחינת חיות עוד זמן אחר השחיטה, נשאלת השאלה האם מותר אחר השחיטה לחתוך את הוורידין או לאו?

הנה אחת מהחמשת הלכות שחיטה הוא, איסור שהייה – היינו שאסור להפסיק באמצע מעשה השחיטה. מן הדין לאחר שנשחטו רב מן הקנה ומן הוושט הבהמה מותרת, אך נחלקו הראשונים במקרה בו השוחט המשיך לשחוט את כל הסימנים כולם את כל הקנה או את כל הוושט, האם בחלק שלא הכרחי מן הדין לשחוט האם גם בו יש איסור של 'שהייה', ובלשון הפוסקים זה נקרא 'שהייה במיעוט בתרא'.

יסוד הדבר הוא מח' רש"י ותוס' בהבנת דברי הגמ'[9] 'בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנים מהו? תיקו',

רש"י פירש כי השאלה היא כאשר שחט כבר את רוב הסימנים ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו'? ומסיק שיש להחמיר ושכן דעת בעל הלכות גדולות,  עוד מוסיף רש"י "ונראה דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות". אך תוס'[10] חולקים על רש"י וס"ל שאחר ששחט רוב סימנים כבר לא פוסלת השהייה שהרי כלל לא חייב לשחוט מיעוט בתרא, והסיעו את השאלה לספקות אחרים. וכן הרמב"ם פירש את השאלה באופן אחר לגמרי, וכדעתם כ"פ הרשב"א הר"ן ועוד – ולכל פוסקים אלו אין כל חשש בשהה במיעוט בתרא.

[הנה אף בשיטת רש"י יש להסתפק האם כוונתו לאסור מה"ת או רק מד"ס, דברשב"א משמע שהבין שרש"י מחמיר מחמת 'שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה' היינו רק מד"ס, אך א"כ צ"ב מדוע פשט את הספק לחומרא והרי זה לכאורה רק ספק דרבנן שצריך להיות לקולא, א"כ היה נ"ל שס"ל שזה איסור מן התורה. אמנם לאידך מה הסברא שיהא בזה איסור מה"ת בעוד אשר כלל לא צריך לשחוט חלק זה? אמנם הרא"ש[11] בשם ריב"ם מבאר שכיון שזה במקום שחיטה נחשב הכל 'כחדא שחיטה', היינו כמעשה אחד שלם ולכן אף החלק שאיננו מעכב יש בו אסור שהייה, וכן מצדד לדינא השמ"ח כג,ד[12]].

הנה הטור[13] אחר שהביא מחל' הפוסקים הנ"ל כתב וז"ל: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ובאשכנז ובצרפת נוהגין להחמיר כרש"י", היינו שנוהגים להחמיר כרש"י.

למעשה בשו"ע[14], נח' בזה השו"ע והרמ"א, דלדעת השו"ע רק לכתחלה יש ליזהר לחוש לדברי רש"י. אך הרמ"א פוסק כי אפילו בדיעבד המנהג להטריף; ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט.

ומבואר בפוסקים[15] שאין לגמור את השחיטה אף לא ע"י אחר ואף לא ע"י סכין שאיננו כשר, אך ע"י נכרי רשאי לסיים את השחיטה. ובשו"ת צמח צדק (לובאוויטש)[16] האריך לדון במקרה בו "שחט בהמה ונשחט הקנה כולו וגם הוושט רק בתחתית הוושט נשאר עור א' שלא נשחט היינו עור החיצון. והבהמה הי' שוהה למות ולקח הקצב שאינו שו"ב את סכינו שמקצב בו בשר לשחוט הוורידין שעי"ז תמות מהר. והי' נזהר שלא יגע בסימני' שאמר לו השו"ב שיש בזה חשש איסור אעפ"כ לא יכול להיזהר ושחט הוושט במקום אחר מהו", שבכה"ג הדבר כשר עיי"ש באריכות.

אם כן למעשה באם לא שחט את כל הסימנים אף כשהשחיטה כשרה לא יסיים יהודי את שחיטת הסימנים אלא נוכרי.

אך כל זה כשלא שחט את כל הסימנים, אך כאשר כל הסימנים שחוטים לגמרי כולל כל העור שלהם, ולא שחטו רק את הוורידין בזה רשאי [ואף צריך] אף השוחט עצמו לשחוט את הוורידין כמבואר ביו"ד סי' כב,א.

הנה הרמ"א [הנ"ל] שסובר להחמיר אף בדיעבד, כתב ע"פ שיטת רש"י וז"ל: "ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט".

ונתקשו הפוסקים בדבריו, שהרי בסי' סז סעי' ג פוסק הרמ"א "י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים (בנימין זאב וב"י בשם שבולי לקט)".

והוא כשיטת בעל העיטור שמביא הטור שם "לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק להוציאו וחוזר ונבלע באיברים אבל ע"י מליחה מותר אפילו לקדירה ובעל העיטור כתב דאפילו במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו מדם הנפש ואסור וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן".

והנה יסוד שיטת העיטור הוא דס"ל כגירסת רש"י[17] "אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה שפיר דמי או דלמא לדידיה נמי אסור תיקו" היינו דהחשש הוא שע"י ששובר את מפרקתה לפני שגומר הדם לצאת באופן הרגיל הוא נבלע באברים ושוב לא יצא אף ע"י מליחה. וזה לא כגירסת הרי"ף ועוד שהספק הוא רק כשבא לאוכלו חי ולא חששו כלל שאף ע"י המליחה הדם לא יצא.

לסיכום: הובאה השאלה שלפעמים לאחר שחיטת הבהמה שוהה הבהמה מלמות עוד איזה זמן, וכדי לזרז את מיתתה רוצים הפועלים להורגה ע"י כמה וכמה אופנים: 1. יריית כדור בראשה, 2. מכת חשמל, 3. מכה בעמוד השדרה, 4. חיתוך הוורידים [באם לא נחתכו בשחיטה]. ויש לבאר האם יש איסור בדבר או לאו?

לגבי חיתוך הוורידים נתבאר שלמעשה פסקו השו"ע ורוב האחרונים^[18] – כרוב הראשונים, שבבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה, מפני שאין דרך לצלותה שלימה, אא"כ רוצה לצלותה שלימה^[19]. לפיכך יוצא שאין חובה לשחוט את הוורידין (מלבד שני הסימנים) בבהמה, אם כן עשוי להיות מצב שאחר השחיטה הכשירה עדין מוח הבהמה מקבל דם ונשאר בא בחינת חיות עוד זמן אחר השחיטה, נשאלת השאלה האם מותר אחר השחיטה לחתוך את הוורידין או לאו?

ונתבאר, שנחלקו הראשונים במקרה בו השוחט המשיך לשחוט את כל הסימנים כולם את כל הקנה או את כל הוושט, האם בחלק שלא הכרחי מן הדין לשחוט האם גם בו יש איסור של 'שהייה' (רש"י), או שלא (תוס'), ובלשון הפוסקים זה נקרא 'שהייה במיעוט בתרא'.

למעשה בשו"ע[20], נח' בזה השו"ע והרמ"א, דלדעת השו"ע רק לכתחלה יש ליזהר לחוש לדברי רש"י. אך הרמ"א פוסק כי אפילו בדיעבד המנהג להטריף; ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט.

אם כן למעשה באם לא שחט את כל הסימנים אף כשהשחיטה כשרה – לא יסיים יהודי את שחיטת הסימנים אלא נכרי. אך כל זה כשלא שחט את כל הסימנים, אך כאשר כל הסימנים שחוטים לגמרי כולל כל העור שלהם, ולא שחטו רק את הוורידין בזה רשאי [ואף צריך] אף השוחט עצמו לשחוט את הוורידין כמבואר ביו"ד סי' כב,א.

אלא שהרמ"א במקום אחר סותר את דבריו, א"כ לכאורה שיטת רש"י ופסיקת הרמ"א אינם מובנים: כיצד התיר לזרז מיתת הבהמה ע"י שמכה על ראשה (כרש"י) ולא חשש למש"כ במקום אחר שכאשר שובר מפרקת – לא תוציא את כל דמה ולא תועיל לה מליחה?

והנה הש"ך[21] מבאר שיש לחלק בין הכאה על ראש לשבירת מפרקת, כיון שאין הדמים נמשכים כ"כ אחר הראש. ומה שהחמירו אף בתחב סכין בלבה מבאר בתבואות שור[22] שהם היו בקיאים ויודעים שתחיבת סכין בלבה הוי כשובר מפרקת.

[1] דף כז עמוד א

[2] ח עמוד ב

[3] חולין כח ע"ב

^[4] מובא ברא"ש חולין פ"ב סי' ג.

^[5] גם בה"ג ס"ל שצריך אף בבהמה לחתוך את הוורידים, אלא שנח' הטור והב"י (ביו"ד סי' כב) בהבנת שיטתו האם זה מעכב או לאו – הב"י הבין דלא ס"ל כרבינו אפרים, אך הטור והב"ח הבינו שדעתם שווה [להבנת הב"י בדעת הבה"ג דין בהמה שווה לדין העוף, וא"כ קשה כיצד ניתן לפרש כן בדברי רב חסדא? עיין בדברי הב"י מה שתירץ].

^[6] ומבאר בזה המגיד משנה דס"ל דדברי ריב"ל הם רק בגדר דברי חסידות בלבד.

^[7] כ"כ המשב"ז ס"ק ח, הבית דוד, כה"ח ועוד.

^[8] ואמנם בדרכי תשובה סימן כב כתב שראוי לחוש לדעת הבה"ג שצריך לשחוט גם בבהמה הוורידין, ויתרה מזאת כתב בשו"ת משכנות יעקב יו"ד ז – שיש חובה כחלק ממעשה השחיטה לשחוט אף את הוורידין, אך הם דעת יחידאה.

[9] חולין לב ע"א

[10] חולין ל' ע"ב ד"ה החליד

[11] פ"א סוס"י כד – מובא בדברי אדה"ז כג ס"ק טז

[12] וראה בראש יוסף ל ע"ב ד"ה 'עוד שם' שהאריך בזה ואכמ"ל. וראה באדה"ז שם שבכל אופן במקום הספק נתן להקל בזה עיי"ש טעמו. ובשו"ת צ"צ יו"ד סי' יז הביא עוד נ"מ במח' זו

[13] יו"ד סימן כג

[14] יו"ד סי' כג סעי' ה

[15] ראה באדה"ז ס"ק יח

[16] יורה דעה סימן יז

[17] בחולין קיג ע"א

^[18] כ"כ המשב"ז ס"ק ח, הבית דוד, כה"ח ועוד.

^[19] ואמנם בדרכי תשובה סימן כב כתב שראוי לחוש לדעת הבה"ג שצריך לשחוט גם בבהמה הוורידין, ויתרה מזאת כתב בשו"ת משכנות יעקב יו"ד ז – שיש חובה כחלק ממעשה השחיטה לשחוט אף את הוורידין, אך הם דעת יחידאה.

[20] יו"ד סי' כג סעי' ה

[21] סי' סז ס"ק ט

[22] סי' כג ס"ק י