אחד מיעודי הגאולה הוא שבכל יום האדמה תצמיח, האם נוכל לאכול את הפירות מיד, או שעדיין יהיה איסור ערלה?

בתמצות:
יש הסוברים שאף המעלה הרוחנית של הצום נדחית ליום ראשון, ועל-כן אף בביאת משיח ידחה המועד, אך הרבי מלך המשיח מסביר שכאשר נדחה הצום, נדחה רק העניין הבלתי רצוי שבו, אך מעלתו הגבוהה קיימת ואף ביתר שאת. וע"כ נראה שבביאת המשיח הצום ישאר בתאריך המקורי.
בהרחבה:
לדעת החתם סופר נראה שיחגגו את היום הזה בעשירי באב, ובלשונו "לכאורה קשה מדוע נאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי", ולא אמר בפשטות: "י"ז בתמוז ותשעה באב יהיו לששון ולשמחה"? אלא על כרחך שלא היום גורם את המועד לעתיד לבוא, אלא הצום גורם, ולכן כשיבנה בית המקדש ויחול יום התענית בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום ראשון שלמחרת, דהיינו ביום שהיו צמים בזמן הגלות".
אך מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהחג יהיה תמיד בתשעה באב עצמו, כיון שהשבת דוחה רק את עניין הצום בלבד, אך לא את המעלה הרוחנית הנפלאה שביום זה. ובלשונו: "כאשר התענית חל להיות ביום השבת – נדחה רק עניין הצום, אך לא עניינו הטוב, ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון, "חמדת ימים אותו קראת", ומצוה לענגו וכו', וזהו יום הקשור עם הגאולה – הרי אז ה"עת רצון" שבתענית היא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה", מעין ובדוגמת כפי שיהיה בימות המשיח".
ואם כן, גם היום טוב שיהיה בזמן הגאולה בתאריך זה, לא יידחה אלא יישאר ביום השבת תשעה באב.
(יש לציין, שבשיחת יו"ד מנחם-אב תנש"א, דיבר הרבי על מעלת יום זה שזהו זמן שבו נולד המשיח, ויל"ע).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
כך אמנם נאמר במדרש, אך נאמרו ביאורים רבים למה ירמזון דבריו. והפירוש העיקרי הוא שהגילוי הרוחני שמתגלה בחגים לא יורגש לעומת הגילוי הרוחני הנעלה שיתגלה בגאולה, אך בפועל נשמור על כל דיני החגים ללא שינוי.
בהרחבה:
המדרש כותב: "כל המועדים עתידין להיות בטלים וימי הפורים אינן בטלים לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו'" המדרש מתאר שאף יום כיפור לא יתבטל, ובכמה מקומות אף מבואר שחנוכה לא יתבטל.
וכאן אנו צריכים להבין את משמעות דברי המדרש, האם אכן יתבטלו כל שאר המועדים, והאיך מסתדר הדבר עם נצחיות התורה? המפרשים נדרשו להסביר מאמר חז"ל זה וביארו באופנים שונים:
יש שרצו לבאר שאין המדובר על עת הגאולה, שבה יתבטלו המועדים, אלא כוונת המדרש שהמועדים הללו עתידין להתבטל בזמן הגלות – אם מצד הצרות והגזירות שאומות העולם גוזרים על עם ישראל, ובעקבות כך ישנו קושי לקיים את המועדים (לבד מפורים). או באופן 'רוחני' יותר – המועדים הם זכר ליציאת מצרים, אמנם כיום אין לנו מצרים ושעבוד והסיבה לקביעת המועד – כביכול – 'התבטלה'.
יש שפירשו שאין כוונת המדרש 'מועדים' – לשלושת הרגלים, אלא מועדים שונים הקיימים אצל עם ישראל – כגון ימים מיוחדים הכתובים במסכת 'תענית', יום טוב שני של גלויות, או זכרון הצרות של עם ישראל בגלות - יתבטל, וישאר רק העניין הרוחני שבמצווה.
ויש שפירשו שאין הכוונה על ביטול ממשי אלא 'ביטול' במובן עמוק יותר, דומה הדבר ל'ביטול בשישים' – חתיכת חלב שנכנסה לתוך סיר בשר, ויש בסיר פי שישים מחתיכת החלב – האוכל כשר. אין הכוונה שאין חלב, אלא שלעומת כל הבשר הקיים בסיר, מעט החלב מתבטל כלפיו. כן הוא גם בעניין המועדים: 'ביטול' הכוונה שדינם יהיה חמור יותר מהדין כפי שהוא היום.
בתורת החסידות מוסבר שכל המועדים עניינם המשכה וגילוי רוחני, וגילוי זה של המועדים (אותו אנו ממשיכים עכשיו), אינו תופס מקום כלל ביחס לגילוי הרוחני העצום שיאיר לעתיד לבוא, ולא יורגש כלל (מלבד הגילוי שנמשך ע"י פורים שהוא גילוי אלוקי נעלה מאד שיורגש גם לעתיד). אך כמובן, שבפועל ממש נשמור את כל המועדים על פרטיהם ודקדוקיהם.

בתמצות:
מצד הרעיון, אכן גם אלו החיים יצטרכו למות בכדי שלא ישאר שום 'רע' בעולם, אך הרבי מלך המשיח אומר שאנו יכולים להמיר זאת על-ידי "עפר" רוחני – הביטול שלנו לקב"ה ולנשיא הדור.
בהרחבה:
רבי סעדיה גאון (הרס"ג) כתב, שאין על כך התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אבל בספר הזהר נאמר, ש"בזמן ההוא, כל אלה שלא טעמו טעם מיתה ממנו (מהקדוש ברוך הוא) - יהיה להם המוות, ויקים אותם מיד". זאת, כדי שלא יישאר שום זכר מ'זוהמת' העולם הזה, שהיה נתון לשליטת הרע לאחר חטא עץ הדעת, ומאז יהיה עולם חדש, שבו מתגלה רק הקדוש ברוך הוא לבדו.
יתירה מזו: אפילו גופות הצדיקים, ש"אין רימה שולטת בהם", ולכן הם נשארו בשלמותם עד היום, גם הם יחזרו לעפר בהגיע זמן התחיה. ובלשון הגמרא "עתידים צדיקים להיות עפר", וההוכחה לכך היא מן הפסוק: "וישוב העפר על הארץ, כשהיה" (קהלת יב, ז).
אך הרבי מלך המשיח שליט"א מציין, שאפשר להמיר זאת ב'עפר' רוחני, על ידי ביטול מוחלט אל הקדוש ברוך הוא, כפי שאנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה". יתירה מזו אומר הרבי שזהו ע"י הביטול שלנו לנשיא הדור – הלא הוא הרבי מלך המשיח.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
עצם ישנה בגוף האדם ולוז שמה ולעצם זו לא יכול להית שום שינוי (שריפה, כתישה וכו') וממנה יתפתח הגוף מחדש ויקום בגאולה.
בהרחבה:
כשברא הקב"ה את העולם וברא בו 'טוב' ו'רע', הוא קבע של'רע' לא יתכן קיום נצחי, אלא צריך להיות לו קץ וכליון. ואכן בתחילת הבריאה הטוב והרע היו נבדלים כל-אחד בפני-עצמו ולא היו מעורבים יחד, כך היה הסדר: הרע יפסק בעת וזמן מסויים, ואילו הטוב יהיה קיים באופן נצחי.
עד חטא עץ-הדעת. בחטא עץ-הדעת הטוב והרע התערבבו יחדיו עד כדי-כך שאין מציאות של טוב בלי רע, ואין רע בלא טוב. מכיון שכן, גם לטוב צריך להיות 'הפסק' בזמן כלשהו מכיון שהוא קשור ומאוחד עם הרע – אותו צריך לגמור.
לכן ישנה מיתה לאדם, מכיון שאצל האדם מעורבים הטוב והרע. עד לגאולה האמיתית והשלימה אז נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – תתבטל מציאות הרע, ולכן אף לא תהיה מיתה בעולם, כלשון הפסוק "בלע המוות לנצח".
כמעט הכל מעורב בטוב ורע, חוץ מעצם אחת – 'עצם הלוז' שמה, העצם הזו לא נהנית משום אכילה של האדם לבד מהאכילה של סעודת 'מלווה מלכא' – במוצאי שבת. ומכיון שכן – היא לא נהנתה אף מחטא עץ-הדעת שארע בערב שבת.
כיון שכך, עצם הלוז קיימת באופן נצחי מכיון שלא מעורב בה שום רע, וכפי שמתאר המדרש על אדריאנוס שבירר מהיכן יתפתח הגוף בתחיית המתים, הראה לו רבי יהושע את עצם הלוז, והוכיח לו שעצם זו קיימת לעולם "טחנו ברחים - ולא נטחן, שרפו באש - ואינו נשרף, נתנו במים - ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר כלום".
עצם הלוז קיימת לעולם, ומעצם זו יתפתח הגוף בתחייה, עצם זו קיימת אצל כל אדם ואף אם רחמנא-ליצלן נשרף וכדו' העצם קיימת וממנה יתפתח הגוף.

בתמצות:
לא. אכן היו שרצו לומר שבכל פעם שיקריבו את קרבן המוסף בגאולה ישלימו את כל הקרבנות שהחסירו בגלות (לדוגמא: בראש-חודש יקריבו את של כל ראשי-החודשים), אך הרבי לא מקבל דעה זו מכיון שלא תתכן 'השלמה' על כל הקרבנות שבזמן הגלות.
בהרחבה:
בספר "בני יששכר" נאמר: "כתב הרב הקדוש הרמ"ע (רבי מנחם עזריה מפאנו) זכרונו לברכה ב'עשרה מאמרות' – שלעתיד לבוא במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותנו, דהיינו, כשיגיע ראש חודש ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פרשת נשא נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו".
ה"בני יששכר" מוסיף ומבאר לפי זה את נוסח תפילת מוסף: "ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת, ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה". עד כאן דברי ה"בני יששכר".
לפי זה יוצא שבגאולה נקריב את כל קרבנות המוסף בהם התחייבנו בזמן הגלות! אמנם היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" על ידי תפילת מוסף, שאז כאילו אנו מקריבים קרבן מוסף, אבל לפי הדעה הנ"ל זהו רק בנתיים, מכיון שאין לנו ברירה אחרת. אבל כאשר תגיע האפשרות להקריב בפועל ממש, אזי נקריב בפועל ממש גם עבור ימי הגלות.
כך כותב גם ה"בן איש חי": "ומה שכתוב "את מוסף ראש חודש הזה" יש מפקפקין לומר "הזה", אך ה'בני יששכר' קיים נוסח של תיבת "הזה", על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ראש חודש, יום טוב ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין". עד כאן דבריו וכן כתב גם בספר "כף החיים" ו"תפארת שלמה".
[בספר "המנהיג" מבאר גם מאין יהיו כל כך הרבה קרבנות: "ואל תתמה לומר: מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמור כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעיה ס,ז)"].
לאידך, באחד מביקוריו של הרב מרדכי אליהו אצל הרבי מלך המשיח הזכיר הגר"מ אליהו את דברי ה"בן איש חי" האמורים, והרבי הקשה על כך: "לאחר שמקריבים קרבן דראש חודש זה – כיצד יכולים להקריב קרבן מוסף עבור ראש חודש שעבר?!"
הגר"מ אליהו ענה על כך: "זהו ענין של תשלומין – כמו שמצינו בתפילה, או על דרך קרבן נדבה, כפי שיש תפילת נדבה". אך הרבי הקשה: "אם מצד תשלומין – הרי זה על התפילה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה – הרי בתפילת נדבה צריכים לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות?! זאת ועוד: כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי החדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו – דרוש זמן רב ביותר!"

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה