אם תחיית המתים זה מאוד נעלה, מה יהיה עם אלה שחיים עכשיו? גם הם ימותו ואז יקומו, או שהם לא צריכים את זה?

בתמצות:
לא, מכיון שכל המצב הזה – שאנחנו משתמשים בחכמות הגויים, הוא רק בחושך הגלות. אמנם בגאולה יחזרו כל החכמות לישראל, וידיעת דברים אלו תגיע מהתורה בעצמה.
בהרחבה:
בכדי לקיים את כל התורה והמצוות בשלימות ישנם כמה וכמה מצוות התלויות בידיעת חכמות אומות-העולם, לדוגמא: חשבון תקופות ומזלות בשביל קידוש החודש, ובשביל עיבור השנה.
אמנם עלינו לשים לב ולראות שחכמות אלו, הם לא חכמות השייכות לגויים ח"ו, אלא חכמות אלו מגיעות מהתורה ומחכמי ישראל. דוגמא לדבר: מסופר על רבי יהושע בן חנניה שלמד את זמן העיבור של נחש, מהפסוק בתורה בו נאמר על הנחש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה".
אמנם יתכן שחכמה זו כמו שהיא אצל עם ישראל, קיימת במדוייק גם אצל הגויים, אך הרבי מלך המשיח שליט"א אומר שאופן לימוד החכמה אצל עם ישראל הוא אחר לגמרי מכמו שהגויים לומדים אותה: אצל יהודי מטרת לימוד החכמות החיצוניות הוא בשביל מטרה מסויימת – בשביל להבין וללמוד תורה, ולקיים את המצוות באופן המושלם.
לעומת זאת אצל הגויים – לימוד חכמות הללו הוא ללא שום מטרה ועניין אלא החכמה כמו שהיא עניין רעיוני.
אמנם, אנו למדים שלימוד החכמות חיצוניות כלל לא הגיע מהגויים – אלא מעם ישראל, ועל-כן העובדה שכיום אנחנו משתמשים בחכמות אלו כפי שהם מגיעות מהגויים, זהו רק מצד שאנו נמצאים בגלות ובחושך גדול, אך בגאולה האמיתית והשלימה נחזור ללמוד את החכמות הללו מן התורה, ולא נצטרך לילך ולחפש זאת במקומות אחרים.

בתמצות:
נחלקו בדבר, יש שכתבו שהאיסור יתבטל, מפני שכל טעם האיסור הוא מחשש שהפירות יזיקו – אמנם בגאולה אין חשש זה. לאידך ישנם הסבורים שהאיסור יעמוד בעינו, ונצטרך להמתין שלוש שנים עד לאכילת הפירות.
בהרחבה:
אומרים חז"ל: "מניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו" (תהלים קיא, ד) [כלומר, כבר בתחילת הבריאה עשה זכר לנפלאות העתיד, שבתחילת הבריאה היתה האדמה מצמיחה פירות באותו יום שנזרעה], וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב" (בראשית א, יא) – מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות". אם כן לעתיד לבוא יוציאו האילנות פירות באותו היום שבו יטעו אותם.
(תיאור מפורט יותר מופיע במדרש: "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכים במדבר... היה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושים פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת בריאתו של עולם.. נסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה].. אבל לעתיד, אין הקב"ה עושה כן [אלא יחזור המצב לקדמותו כמו לפני החטא]").
אמנם, כאן מתעוררת שאלה מעניינת, הלא אנו יודעים שישנו איסור 'ערלה' ואסור לאכול את פירות האילן משך שלוש שנים מיום הצמיחה (גם מכירה או הנאה אחרת מהפירות אסורה), ואם כן איזו תועלת תהיה מהצמיחה המהירה של הפירות מהאילן?
יש המתרצים זאת על פי דברי ה'אבן עזרא' שהטעם לאיסור ערלה הוא מפני שבשלושת השנים הראשונות הפירות מזיקים, ולכן לעתיד לבוא שהפירות יהיו משובחים וטובים מיד ביציאתם, שוב לא יחול עליהם איסור ערלה ויהיה ניתן לאוכלם (גם לפי ההסבר שהסיבה לאיסור ערלה הוא כתיקון לחטא עץ הדעת - אם כן לעתיד לבוא כשיתוקן החטא, שוב לא יהיה איסור ערלה).
אמנם יש שכתבו מפורש שגם בזמן הגאולה יחול איסור ערלה (ואדרבה, אז יהיה איסור זה מן התורה, בשונה מהיום שלכמה דעות האיסור הוא רק מדרבנן), ולשיטתם צריך לומר כי עיקר ההנאה תבוא רק לאחר שלוש שנים, שגם אז העץ ימשיך להוציא פירות בכל יום (כלשון הגמרא "עתידים אילנות [בימות המשיח] שמוציאים פירות בכל יום"), ואז יוכלו ליהנות מהפירות בכל יום.
הרבי מלך המשיח שליט"א אומר, כי הצמיחה המיידית של הפירות נועדה לא רק להנאת האדם כי אם גם להדגיש שדבר ה' שולט בכל הבריאה, ו"זהו החידוש שיהיה לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהיה הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי'" ולפי זה מובן גם כן התועלת שבצמיחת הפירות גם בזמן שהם יהיו אסורים.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
יש הסוברים שאף המעלה הרוחנית של הצום נדחית ליום ראשון, ועל-כן אף בביאת משיח ידחה המועד, אך הרבי מלך המשיח מסביר שכאשר נדחה הצום, נדחה רק העניין הבלתי רצוי שבו, אך מעלתו הגבוהה קיימת ואף ביתר שאת. וע"כ נראה שבביאת המשיח הצום ישאר בתאריך המקורי.
בהרחבה:
לדעת החתם סופר נראה שיחגגו את היום הזה בעשירי באב, ובלשונו "לכאורה קשה מדוע נאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי", ולא אמר בפשטות: "י"ז בתמוז ותשעה באב יהיו לששון ולשמחה"? אלא על כרחך שלא היום גורם את המועד לעתיד לבוא, אלא הצום גורם, ולכן כשיבנה בית המקדש ויחול יום התענית בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום ראשון שלמחרת, דהיינו ביום שהיו צמים בזמן הגלות".
אך מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהחג יהיה תמיד בתשעה באב עצמו, כיון שהשבת דוחה רק את עניין הצום בלבד, אך לא את המעלה הרוחנית הנפלאה שביום זה. ובלשונו: "כאשר התענית חל להיות ביום השבת – נדחה רק עניין הצום, אך לא עניינו הטוב, ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון, "חמדת ימים אותו קראת", ומצוה לענגו וכו', וזהו יום הקשור עם הגאולה – הרי אז ה"עת רצון" שבתענית היא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה", מעין ובדוגמת כפי שיהיה בימות המשיח".
ואם כן, גם היום טוב שיהיה בזמן הגאולה בתאריך זה, לא יידחה אלא יישאר ביום השבת תשעה באב.
(יש לציין, שבשיחת יו"ד מנחם-אב תנש"א, דיבר הרבי על מעלת יום זה שזהו זמן שבו נולד המשיח, ויל"ע).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
לא. אכן היו שרצו לומר שבכל פעם שיקריבו את קרבן המוסף בגאולה ישלימו את כל הקרבנות שהחסירו בגלות (לדוגמא: בראש-חודש יקריבו את של כל ראשי-החודשים), אך הרבי לא מקבל דעה זו מכיון שלא תתכן 'השלמה' על כל הקרבנות שבזמן הגלות.
בהרחבה:
בספר "בני יששכר" נאמר: "כתב הרב הקדוש הרמ"ע (רבי מנחם עזריה מפאנו) זכרונו לברכה ב'עשרה מאמרות' – שלעתיד לבוא במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותנו, דהיינו, כשיגיע ראש חודש ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פרשת נשא נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו".
ה"בני יששכר" מוסיף ומבאר לפי זה את נוסח תפילת מוסף: "ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת, ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה". עד כאן דברי ה"בני יששכר".
לפי זה יוצא שבגאולה נקריב את כל קרבנות המוסף בהם התחייבנו בזמן הגלות! אמנם היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" על ידי תפילת מוסף, שאז כאילו אנו מקריבים קרבן מוסף, אבל לפי הדעה הנ"ל זהו רק בנתיים, מכיון שאין לנו ברירה אחרת. אבל כאשר תגיע האפשרות להקריב בפועל ממש, אזי נקריב בפועל ממש גם עבור ימי הגלות.
כך כותב גם ה"בן איש חי": "ומה שכתוב "את מוסף ראש חודש הזה" יש מפקפקין לומר "הזה", אך ה'בני יששכר' קיים נוסח של תיבת "הזה", על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ראש חודש, יום טוב ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין". עד כאן דבריו וכן כתב גם בספר "כף החיים" ו"תפארת שלמה".
[בספר "המנהיג" מבאר גם מאין יהיו כל כך הרבה קרבנות: "ואל תתמה לומר: מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמור כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעיה ס,ז)"].
לאידך, באחד מביקוריו של הרב מרדכי אליהו אצל הרבי מלך המשיח הזכיר הגר"מ אליהו את דברי ה"בן איש חי" האמורים, והרבי הקשה על כך: "לאחר שמקריבים קרבן דראש חודש זה – כיצד יכולים להקריב קרבן מוסף עבור ראש חודש שעבר?!"
הגר"מ אליהו ענה על כך: "זהו ענין של תשלומין – כמו שמצינו בתפילה, או על דרך קרבן נדבה, כפי שיש תפילת נדבה". אך הרבי הקשה: "אם מצד תשלומין – הרי זה על התפילה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה – הרי בתפילת נדבה צריכים לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות?! זאת ועוד: כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי החדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו – דרוש זמן רב ביותר!"

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
עצם ישנה בגוף האדם ולוז שמה ולעצם זו לא יכול להית שום שינוי (שריפה, כתישה וכו') וממנה יתפתח הגוף מחדש ויקום בגאולה.
בהרחבה:
כשברא הקב"ה את העולם וברא בו 'טוב' ו'רע', הוא קבע של'רע' לא יתכן קיום נצחי, אלא צריך להיות לו קץ וכליון. ואכן בתחילת הבריאה הטוב והרע היו נבדלים כל-אחד בפני-עצמו ולא היו מעורבים יחד, כך היה הסדר: הרע יפסק בעת וזמן מסויים, ואילו הטוב יהיה קיים באופן נצחי.
עד חטא עץ-הדעת. בחטא עץ-הדעת הטוב והרע התערבבו יחדיו עד כדי-כך שאין מציאות של טוב בלי רע, ואין רע בלא טוב. מכיון שכן, גם לטוב צריך להיות 'הפסק' בזמן כלשהו מכיון שהוא קשור ומאוחד עם הרע – אותו צריך לגמור.
לכן ישנה מיתה לאדם, מכיון שאצל האדם מעורבים הטוב והרע. עד לגאולה האמיתית והשלימה אז נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – תתבטל מציאות הרע, ולכן אף לא תהיה מיתה בעולם, כלשון הפסוק "בלע המוות לנצח".
כמעט הכל מעורב בטוב ורע, חוץ מעצם אחת – 'עצם הלוז' שמה, העצם הזו לא נהנית משום אכילה של האדם לבד מהאכילה של סעודת 'מלווה מלכא' – במוצאי שבת. ומכיון שכן – היא לא נהנתה אף מחטא עץ-הדעת שארע בערב שבת.
כיון שכך, עצם הלוז קיימת באופן נצחי מכיון שלא מעורב בה שום רע, וכפי שמתאר המדרש על אדריאנוס שבירר מהיכן יתפתח הגוף בתחיית המתים, הראה לו רבי יהושע את עצם הלוז, והוכיח לו שעצם זו קיימת לעולם "טחנו ברחים - ולא נטחן, שרפו באש - ואינו נשרף, נתנו במים - ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר כלום".
עצם הלוז קיימת לעולם, ומעצם זו יתפתח הגוף בתחייה, עצם זו קיימת אצל כל אדם ואף אם רחמנא-ליצלן נשרף וכדו' העצם קיימת וממנה יתפתח הגוף.