יהודי שנשרף (ל"ע), כיצד יקום בתחיית המתים – הרי לא נשאר דבר מהגוף?

בתמצות:
לא, מכיון שכל המצב הזה – שאנחנו משתמשים בחכמות הגויים, הוא רק בחושך הגלות. אמנם בגאולה יחזרו כל החכמות לישראל, וידיעת דברים אלו תגיע מהתורה בעצמה.
בהרחבה:
בכדי לקיים את כל התורה והמצוות בשלימות ישנם כמה וכמה מצוות התלויות בידיעת חכמות אומות-העולם, לדוגמא: חשבון תקופות ומזלות בשביל קידוש החודש, ובשביל עיבור השנה.
אמנם עלינו לשים לב ולראות שחכמות אלו, הם לא חכמות השייכות לגויים ח"ו, אלא חכמות אלו מגיעות מהתורה ומחכמי ישראל. דוגמא לדבר: מסופר על רבי יהושע בן חנניה שלמד את זמן העיבור של נחש, מהפסוק בתורה בו נאמר על הנחש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה".
אמנם יתכן שחכמה זו כמו שהיא אצל עם ישראל, קיימת במדוייק גם אצל הגויים, אך הרבי מלך המשיח שליט"א אומר שאופן לימוד החכמה אצל עם ישראל הוא אחר לגמרי מכמו שהגויים לומדים אותה: אצל יהודי מטרת לימוד החכמות החיצוניות הוא בשביל מטרה מסויימת – בשביל להבין וללמוד תורה, ולקיים את המצוות באופן המושלם.
לעומת זאת אצל הגויים – לימוד חכמות הללו הוא ללא שום מטרה ועניין אלא החכמה כמו שהיא עניין רעיוני.
אמנם, אנו למדים שלימוד החכמות חיצוניות כלל לא הגיע מהגויים – אלא מעם ישראל, ועל-כן העובדה שכיום אנחנו משתמשים בחכמות אלו כפי שהם מגיעות מהגויים, זהו רק מצד שאנו נמצאים בגלות ובחושך גדול, אך בגאולה האמיתית והשלימה נחזור ללמוד את החכמות הללו מן התורה, ולא נצטרך לילך ולחפש זאת במקומות אחרים.

בתמצות:
כך אמנם נאמר במדרש, אך נאמרו ביאורים רבים למה ירמזון דבריו. והפירוש העיקרי הוא שהגילוי הרוחני שמתגלה בחגים לא יורגש לעומת הגילוי הרוחני הנעלה שיתגלה בגאולה, אך בפועל נשמור על כל דיני החגים ללא שינוי.
בהרחבה:
המדרש כותב: "כל המועדים עתידין להיות בטלים וימי הפורים אינן בטלים לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו'" המדרש מתאר שאף יום כיפור לא יתבטל, ובכמה מקומות אף מבואר שחנוכה לא יתבטל.
וכאן אנו צריכים להבין את משמעות דברי המדרש, האם אכן יתבטלו כל שאר המועדים, והאיך מסתדר הדבר עם נצחיות התורה? המפרשים נדרשו להסביר מאמר חז"ל זה וביארו באופנים שונים:
יש שרצו לבאר שאין המדובר על עת הגאולה, שבה יתבטלו המועדים, אלא כוונת המדרש שהמועדים הללו עתידין להתבטל בזמן הגלות – אם מצד הצרות והגזירות שאומות העולם גוזרים על עם ישראל, ובעקבות כך ישנו קושי לקיים את המועדים (לבד מפורים). או באופן 'רוחני' יותר – המועדים הם זכר ליציאת מצרים, אמנם כיום אין לנו מצרים ושעבוד והסיבה לקביעת המועד – כביכול – 'התבטלה'.
יש שפירשו שאין כוונת המדרש 'מועדים' – לשלושת הרגלים, אלא מועדים שונים הקיימים אצל עם ישראל – כגון ימים מיוחדים הכתובים במסכת 'תענית', יום טוב שני של גלויות, או זכרון הצרות של עם ישראל בגלות - יתבטל, וישאר רק העניין הרוחני שבמצווה.
ויש שפירשו שאין הכוונה על ביטול ממשי אלא 'ביטול' במובן עמוק יותר, דומה הדבר ל'ביטול בשישים' – חתיכת חלב שנכנסה לתוך סיר בשר, ויש בסיר פי שישים מחתיכת החלב – האוכל כשר. אין הכוונה שאין חלב, אלא שלעומת כל הבשר הקיים בסיר, מעט החלב מתבטל כלפיו. כן הוא גם בעניין המועדים: 'ביטול' הכוונה שדינם יהיה חמור יותר מהדין כפי שהוא היום.
בתורת החסידות מוסבר שכל המועדים עניינם המשכה וגילוי רוחני, וגילוי זה של המועדים (אותו אנו ממשיכים עכשיו), אינו תופס מקום כלל ביחס לגילוי הרוחני העצום שיאיר לעתיד לבוא, ולא יורגש כלל (מלבד הגילוי שנמשך ע"י פורים שהוא גילוי אלוקי נעלה מאד שיורגש גם לעתיד). אך כמובן, שבפועל ממש נשמור את כל המועדים על פרטיהם ודקדוקיהם.

בתמצות:
מצד הרעיון, אכן גם אלו החיים יצטרכו למות בכדי שלא ישאר שום 'רע' בעולם, אך הרבי מלך המשיח אומר שאנו יכולים להמיר זאת על-ידי "עפר" רוחני – הביטול שלנו לקב"ה ולנשיא הדור.
בהרחבה:
רבי סעדיה גאון (הרס"ג) כתב, שאין על כך התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אבל בספר הזהר נאמר, ש"בזמן ההוא, כל אלה שלא טעמו טעם מיתה ממנו (מהקדוש ברוך הוא) - יהיה להם המוות, ויקים אותם מיד". זאת, כדי שלא יישאר שום זכר מ'זוהמת' העולם הזה, שהיה נתון לשליטת הרע לאחר חטא עץ הדעת, ומאז יהיה עולם חדש, שבו מתגלה רק הקדוש ברוך הוא לבדו.
יתירה מזו: אפילו גופות הצדיקים, ש"אין רימה שולטת בהם", ולכן הם נשארו בשלמותם עד היום, גם הם יחזרו לעפר בהגיע זמן התחיה. ובלשון הגמרא "עתידים צדיקים להיות עפר", וההוכחה לכך היא מן הפסוק: "וישוב העפר על הארץ, כשהיה" (קהלת יב, ז).
אך הרבי מלך המשיח שליט"א מציין, שאפשר להמיר זאת ב'עפר' רוחני, על ידי ביטול מוחלט אל הקדוש ברוך הוא, כפי שאנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה". יתירה מזו אומר הרבי שזהו ע"י הביטול שלנו לנשיא הדור – הלא הוא הרבי מלך המשיח.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
התפילות ימשיכו, כפי שמצינו מפורש בגמרא שאף בזמן בית המקדש היו מתפללים, אלא שבגאולה התפילות ישאו אופי שונה, לא בקשת צרכים גשמיים (כי יהיה לנו הכל), אלא הודאה לקב"ה על הטובות הגדולות ודבקות בו.
בהרחבה:
בדברי חז"ל אודות הגאולה וזמן הגאולה, ישנו מאמר הנראה תמוה לכאורה: "כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, וההודאה אינה בטילה!" ולכאורה – מדוע לא יצטרכו להתפלל? את נקודת ההסבר מספק ה"אבודרהם" כי אין הכוונה שלא יתפללו: "רצה לומר, באמרו "כל התפילות בטלות", שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה להשם יתברך".
הדבר נאמר אף במפורש בגמרא, בתיאור סדר היום בבית המקדש: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספים, משם לבית המדרשך ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
אם כן ימשיכו להתפלל, רק שהתפילות ישאו אופי שונה – בעוד וכיום עיקר התפילה היא בקשה על צרכיו של האדם, הרי שבגאולה (ששוב לא יחסר מאומה) לא יהיה צורך לבקש, אלא להודות על הטובה הגדולה שה' יתברך עושה עמנו (אם כי, ברור שגם אז לו יצויר מצב שבו יחסר משהו למישהו, הוא יהיה מחויב להתפלל על כך, כמובן).
הרבי מלך המשיח מביא, כי זהו ההבדל בין תפילת יהודי לגוי (להבדיל), שכן גוי מתפלל רק כאשר חסר לו איזה דבר, לעומת זאת אצל יהודי המטרה היא לא (רק) הבקשות, אלא עצם ה""תפילה"" וההתדבקות בה' זוהי עיקר התפילה. זו הסיבה שהתפילה תשאר גם לעתיד, באופן של שבח והודאה על כל הטובה.
השינוי במטרת התפילה (שבח והודאה במקום בקשה) יביא גם לשינוי בנוסח התפילה, בספר "בית אלוקים" מובאים מספר דוגמאות לשינויים עתידיים. למשל: בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע בשחרית, נאמר במקום "ושבור עול הגויים מעל צווארנו" - "ונודה לך על ששיברת עול הגויים מעל צווארנו". ובמקום "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", נאמר "ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו".
כך גם בתפילות שמונה-עשרה נברך את ברכת "תקע בשופר גדול" כך: "נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו, וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל". וכך ברכת "השיבה שופטינו" תתחיל כך: "נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, והסרת ממנו יגון והנחה, ומלכת עלינו אתה ה' לבדך וכו'".
כך גם בברכות נוספות: בברכת "ולמלשינים" - "נודה לך על שלא היתה תקווה לרשעים", בברכת "ולירושלים עירך" - "תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם וכו', בניינה תהיה בנין עולם, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". ובברכת "את צמח דוד" - "נודה לך על שהצמחת קרן דוד, וקרנו הרמות וכו'".

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
יש הסוברים שאף המעלה הרוחנית של הצום נדחית ליום ראשון, ועל-כן אף בביאת משיח ידחה המועד, אך הרבי מלך המשיח מסביר שכאשר נדחה הצום, נדחה רק העניין הבלתי רצוי שבו, אך מעלתו הגבוהה קיימת ואף ביתר שאת. וע"כ נראה שבביאת המשיח הצום ישאר בתאריך המקורי.
בהרחבה:
לדעת החתם סופר נראה שיחגגו את היום הזה בעשירי באב, ובלשונו "לכאורה קשה מדוע נאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי", ולא אמר בפשטות: "י"ז בתמוז ותשעה באב יהיו לששון ולשמחה"? אלא על כרחך שלא היום גורם את המועד לעתיד לבוא, אלא הצום גורם, ולכן כשיבנה בית המקדש ויחול יום התענית בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום ראשון שלמחרת, דהיינו ביום שהיו צמים בזמן הגלות".
אך מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהחג יהיה תמיד בתשעה באב עצמו, כיון שהשבת דוחה רק את עניין הצום בלבד, אך לא את המעלה הרוחנית הנפלאה שביום זה. ובלשונו: "כאשר התענית חל להיות ביום השבת – נדחה רק עניין הצום, אך לא עניינו הטוב, ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון, "חמדת ימים אותו קראת", ומצוה לענגו וכו', וזהו יום הקשור עם הגאולה – הרי אז ה"עת רצון" שבתענית היא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה", מעין ובדוגמת כפי שיהיה בימות המשיח".
ואם כן, גם היום טוב שיהיה בזמן הגאולה בתאריך זה, לא יידחה אלא יישאר ביום השבת תשעה באב.
(יש לציין, שבשיחת יו"ד מנחם-אב תנש"א, דיבר הרבי על מעלת יום זה שזהו זמן שבו נולד המשיח, ויל"ע).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה