הלכה יומית

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.

אודות כתב האשורי – הכתב בו כותבים ספר תורה, נחלקו התנאים, ולכמה מהם "בכתב זה ניתנה תורה לישראל". בכך באו לשלול ולחלוק על הדעות הסוברות כי התורה נתנה בכתב עברי. וכך עולה מפשטות לשון התלמוד במה מקומות. הרמב"ם אף הוסיף שמחמת קדושת אותיות אלו נמנעו מלהשתמש בו לדברי חולין ולכן ניתן למצוא במטבעות ובכתבים עתיקים כתבים אחרים, ולא הכתב האשורי. הרמ"א אף כתב, שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, וכך אף הורה הרבי להימנע משימוש בכתב זה אם אין בו צורך בחינוך והוראה. וכתבו הפוסקים שאם עבר והשתמש בכתב זה לדברי חולין כמו הדפסת הזמנות, אין בהן חיוב גניזה אך אין לזורקו בבזיון.

בהלכה הקודמת התבאר שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, אולם יש לציין כי אף בספרי קודש הורה הרבי להימנע מכך. בעקבות כך נשאל הרבי אודות הנהגתו בשנת תש"ז כאשר ערך את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש והדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה. מכך שאף לדברי קודש אין להשתמש בכתב זה ללא סיבה. כאמור בהלכה הקודמת, בעבר היו אף נמנעים מהדפסת דברי תורה בכלל בכתב מרובע, אלא רק בכתב המכונה "כתב רש"י", אולם כחלק ממגמתו של הרבי להנגשת לימוד תורת החסידות, הורה הרבי להשתמש בכתב מרובע בהדפסת הספרים, בכדי להקל על הלומדים.

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", ודרשו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו, היו שכתבו שכיום אין מצווה לכתוב ספר תורה, אך רבים מהפוסקים חלקו עליו, וסוברים שכיום יש לנו מסורת ויש ללכת על פיה, ובכך ניתן לקיים את המצווה. אלא שלמעשה הביאו הפוסקים להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש. ועל כן ברכישת ספרי קודש מודפסים מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

"ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד. מעבר לכך חכמים הזהירו מתקלות העלולות לצאת מלימודן של הנשים בתורה שבעל פה. ומעיקר הדין מותר להן ואף צריכות ללמוד עניינים הנצרכים לנשים ולכן מברכות תחלה ברכת התורה. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים הכוללים לימודי רמב"ם אף לנשים, ולימוד חסידות שהכרחי אף לנשים, צריכות ללמוד תורה בבתי הספר, כתשובה למקצועות החול שמקבלות. הדבר נוגע בעיקר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בהלכה, ועוקבת אחר לימודיהם בת"ת.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

נאמר בתורה "ונקלה אחיך לעיניך" מכך למדו חכמים "שכיון שלקה אחיך הוא", כאשר אדם עשה עבירה שעונשה הוא מלקות וקיבל את ענשו הרי הוא כישראל כשר לכל דבר. כיום שאין לנו דיינים סמוכים, ואין עונש מלקות – נפסק בשו"ע שכאשר אדם מקבל על עצמו בבית הדין שלא יחזור שוב על אותו מעשה, נחשב הדבר לתשובה והאדם חוזר לכשרותו. עם זאת, יש לדעת שזהו רק בעבירות שבין אדם למקום, אבל כאשר האדם עבר על עבירה שהיא בגדר של בין אדם לחבירו, הרי שמלבד התשובה שהוא צריך לעשות כלפי הקב"ה הרי שלימות הכפרה שלו היא דווקא כאשר יפייס את חבירו.