הלכה יומית

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אסרו חכמים לכבס בגדים בימי האבלות על החורבן ולמעשה נוהגים באיסור זה מראש חודש מנחם אב, משום שהעוסק בכיבוס בגדים בימים אלו נראה הוא כמסיח דעתו מן האבלות. איסור כיבוס הבגדים הוא אף כאשר אין בכוונתו ללבשם כעת. אלא שבשעת הדחק התירו באופנים מסוימים, כגון מי שאירעו אבל ר"ל וקם מאבלו לאחר ר"ח מנחם-אב מותר לו לכבס בגדיו לצורך הימים שעד תשעה באב, ובשבוע שחל בו תשעה-באב יכבס ללא סבון כביסה. מי שנגמרו לו כל בגדיו לאחר ר"ח מנ"א ואין לו מה ללבוש רשאי לקנות בגדים שצריך ללבוש עד תשעה באב ואם אינו יכול רשאי לכבס רק את מה שצריך לימים אלו, אך בשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס כלל, אלא אם כן הבגד אינו ראוי כלל ללבישה.

אודות זכויות העובדים והפועלים, נאמר במשנה שדין שכירת הפועלים מחייבת את בעל-הבית להתייחס אליהם בהתאם לנהוג במדינה. כך שבאם הנוהג המקובל הוא לאפשר הבאת ילד באופן חד-פעמי למקום-העבודה ללא שתפגע יכולתו של העובד לעבוד אין-מניעה בכך. ואף אם אוכל בחדר-האוכל של מקום-העבודה מספיק אישור המנהל הישיר על-כך, וזאת בתנאי שהדבר אינו מעמיס תקציבית על המעסיק. אולם שימוש ברכוש מקום-העבודה ללא רשות, אסור והעושה כן נקרא "שואל שלא-מדעת" שהוא כגזלן, ובמקרים מסוימים אף נקרא שולח יד, ומשום-כך כתבו הפוסקים שיש לעשות זאת רק בהסכמת הבעלים.

אודות קביעות יומית בלימוד ההלכה ידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ופעמים רבות מעורר הרבי על הנחיצות בין בנ"י בכלל, ותלמידי הישיבות בפרט, לקבוע משך זמן בכל יום, לפחות כמה דקות, ללמוד הלכות הצריכות למעשה, כמו דיני הפסק בתפלה, ברכות ק"ש, ברכת הנהנין וברכת המזון, שכן, השאלות שמתעוררות בענינים אלו הם מעשים שבכל יום. ועל כן יש לקבוע שיעורים ברבים בהלכות הנצרכות, ולעורר את הרבים להגיע ולהשתתף בשיעורים, וכן לקבוע עיתים ללמוד פרטי בספרים אשר לקטו בדורנו, ובהם מרוכזים עקרי הדינים השייכים למעשה.

כתבו הפוסקים שבאופן עקרוני יש להימנע מרכישת דירה מכונס נכסים, כיוון שבמקרים רבים הדירה הוצאה מבעליה שלא כדין, אך לאידך יש שכתבו שיש היתר לקנות דירה מכונס כיוון שלאחר שכבר הוצאה מידם הבעלים התייאש ממנה ואין בזה גזל, אלא שעדיין כתבו שראוי לפנות לבעלים ולבקש את הסכמתם. במקרה של מרכז על דירה מכונס נכסים, וידוע שאף בעל הדירה המקורי משתתף במכרז ראוי (ולעיתים אף חובה) שלא להתמודד מולו, וכיוון שהדבר כרוך בשאלות הלכתיות רבות, לכן למעשה יש לשאול רב מורה הוראה ולנהוג כהנחייתו.

על-אף שאישה אינה במצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים, וגם כיום יש לייסד שיעורי הלכה מעשיים לנשים ובנות.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהקונה כלי מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בתלמוד הירושלמי שזהו משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיוצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים וכן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. למעשה בחברות הכלים כיום יתכנו מצבים שהחברה בבעלות יהודי (ע "י השתתפות יהודים במניות החברה) אך מנהלי הסניפים בשטח אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם כן קונים את הכלי ובטוחים שהוא רק בבעלות נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים' (ובכלי בודד יברך 'על טבילת כלי'); ונהוג לטבול את הכלי 3 טבילות.

אמרו חכמים: "משה תיקן . . שיהו שואלין . . הלכות חג בחג"; אלא שבשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. ואף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג (שלושים יום קודם).

למדו חכמים שכלי זכוכית טעונים טבילה, שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. ומכאן יש המחמירים לגבי כלי פלסטיק, ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. ולמעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

השוו חכמים את דין הטבלת כלים לטבילת האדם, וכשם שחציצה בטבילת האדם היא ברוב הגוף או במיעוטו כשהדבר מפריע לו, כך בטבילת כלים חציצה היא: רק ברוב הכלי, וכן במיעוט הכלי כשהדבר הדבוק לכלי מפריע לו. על פי זה כתבו הפוסקים שכשישנה תווית על הכלי מחֵברַה חשובה המייפה את הכלי ונותנת לו יותר חשיבות, תווית זו אינה מהווה חציצה, אולם מי שמוריד חלק מהתווית ומוכיח בכך שאינו חפץ בה – שאריות המדבקה מהווים חציצה. וכן מדבקת ברקוד שרוצה להורידה לפני השימוש בכלי, עליו להסירה לפני הטבלת הכלי.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן, שכן כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. משום כך כתבו הפוסקים שכלים החייבים טבילה והשתמשו בהם ללא טבילה, המאכלים לא נאסרו באכילה. אולם למרות שהמאכלים עצמם לא נאסרו באכילה יש לזכור שאסור להשתמש בכלים קודם הטבלתם -אפילו באופן חד פעמי- ולכן מיד כשייזכר בכך, יוציא את המאכלים מן הכלים ויניחם בכלים אחרים.

דנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן באם מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.