הלכה יומית

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהקונה כלי מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בתלמוד הירושלמי שזהו משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיוצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים וכן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. למעשה בחברות הכלים כיום יתכנו מצבים שהחברה בבעלות יהודי (ע "י השתתפות יהודים במניות החברה) אך מנהלי הסניפים בשטח אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם כן קונים את הכלי ובטוחים שהוא רק בבעלות נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים' (ובכלי בודד יברך 'על טבילת כלי'); ונהוג לטבול את הכלי 3 טבילות.

אמרו חכמים: "משה תיקן . . שיהו שואלין . . הלכות חג בחג"; אלא שבשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. ואף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג (שלושים יום קודם).

למדו חכמים שכלי זכוכית טעונים טבילה, שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. ומכאן יש המחמירים לגבי כלי פלסטיק, ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. ולמעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

השוו חכמים את דין הטבלת כלים לטבילת האדם, וכשם שחציצה בטבילת האדם היא ברוב הגוף או במיעוטו כשהדבר מפריע לו, כך בטבילת כלים חציצה היא: רק ברוב הכלי, וכן במיעוט הכלי כשהדבר הדבוק לכלי מפריע לו. על פי זה כתבו הפוסקים שכשישנה תווית על הכלי מחֵברַה חשובה המייפה את הכלי ונותנת לו יותר חשיבות, תווית זו אינה מהווה חציצה, אולם מי שמוריד חלק מהתווית ומוכיח בכך שאינו חפץ בה – שאריות המדבקה מהווים חציצה. וכן מדבקת ברקוד שרוצה להורידה לפני השימוש בכלי, עליו להסירה לפני הטבלת הכלי.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן, שכן כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. משום כך כתבו הפוסקים שכלים החייבים טבילה והשתמשו בהם ללא טבילה, המאכלים לא נאסרו באכילה. אולם למרות שהמאכלים עצמם לא נאסרו באכילה יש לזכור שאסור להשתמש בכלים קודם הטבלתם -אפילו באופן חד פעמי- ולכן מיד כשייזכר בכך, יוציא את המאכלים מן הכלים ויניחם בכלים אחרים.

דנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן באם מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.

כאמור בהלכה הקודמת, איסור צער בעלי-חיים לא נאמר במקום הצורך, ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה -בעת הקימה משנת הלילה- על הידים ועל מה שבא עימם במגע עד שיטול ידיו 3 פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח הרעה: עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו; וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך הנטילה אינה חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.

אודות עונג שבת מצינו שאמרו חכמים מענגה בשינה, ומענגה בתלמוד תורה. ויש שביארו שהעוסקים בתורה בכל השבוע מצווה שינוחו מעט בשבת, ומאידך יש שפירשו שאדרבה, דווקא להם יותר עונג שיעסקו בתורה בשבת. ומנהג האריז"ל היה לישן בשבת וכוונות עמוקות היו בשינה זו. ולמעשה כתבו הפוסקים שהרגיל בשינה בכל השבוע לא יבטלה בשבת משום שיש בה עונג. אך אין ראוי להרבות בשינה בשבת, ובפרט על פי מנהג החסידים להקדיש את השבת לתפלה ולימוד דא"ח שחוששים לאבד זאת ע"י השינה. ומכל מקום גם הנוהגים לישן בשבת אסור להם ללכת לישן במוצהר ששינתם היא לאגור כח לעשיית מלאכה בצאת השבת.

איסור גניבה וגזלה הוא אפילו "על-מנת לשלם". ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת, כגון פרחי נוי שנותרו מאירוע כשהדרך לזרקם בתום האירוע, מותר לו לקחתם, בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות – כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים; אך אין היתר לקחת רק על סמך ההשערה שמן הסתם הבעלים יתירו לו. ומידת חסידות להחמיר ולא להשתמש בשום דבר של חברו, ללא רשות מפורשת.