הלכה יומית

עירוב התבשילין נועד להתיר את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, לכן ניתן לסמוך על העירוב רק לדברים מצרכי השבת, כגון להדיח כלים עבור סעודות השבת. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה.

אמרו חכמים: "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה (ואם כמות האוכל מרובה מותר לתת). ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך-ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אלא שיש שכתבו שכל האמור הוא באורח שבעל הבית מאכילו בגמילות-חסד. אולם אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כיוון שזכות כזאת ניתנת תמורת תשלום, יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכותו לאחרים, אך זאת כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" דרשו חכמים "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", ועל כן יש להיזהר בקדושתם של בתי הכנסיות כקדושת מקדש מעט ולנהוג בהם בכבוד הראוי, שלא להשתמש בהם לשימוש של חול, ולא לשוחח בהם בענייני מסחר וכדומה, ואסור להתלוצץ ולשחוק בתוכם. אבל מותר לערוך בבית-הכנסת התוועדויות וכנסים של תורה וכדומה. ומצווה לכבד את בית-הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש על נעליו בוץ המלכלך, צריך להסירו לפני שייכנס לבית-הכנסת וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

בית-הכנסת עם שני פתחים אסור לעבור בתוכו בכדי לקצר את דרכו, ויש הסוברים שאף בתוך בית-הכנסת עצמו אסור לקצר את דרכו ע"י שיעבור דרך בימת הקריאה, מפני שלבימת הקריאה קדושה יתירה על קדושת בית-הכנסת אלא שפוסקים רבים חולקים על כך ואכן נהוג להקל בזה. ואף חצרות ומבואות בית-הכנסת שלעיתים מתפללים בהן אין להיכנס לתוכן למטרה זו, ולכתחילה ראוי להחמיר אף בעזרת הנשים שלא לעבור בתוכה אם אין בכוונתו לקצר דרכו לצורך מצווה.

נהוג להביא את הקטנים לבית-הכנסת לחנכם במצוות, אך יש לעשות זאת בתנאי שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; הן משום שהדבר מפר את ריכוזם של המתפללים, והן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במידה והגיע הילד לבית-הכנסת ומפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים . . וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם . . לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה, ויש שלמדו מכך שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יתרשלו מבניינו וכן שלא יתבטלו התפלות בציבור. ונחלקו הפוסקים האם מותר לקלף צבע או מן הטיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו מתוכו ומחוצה לו, וכן לגבי נקיבת חורים וקביעת מסמרים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

דנו הפוסקים אודות ההקפדה על מיקומה של הבימה בבית-הכנסת, וכתבו פוסקים רבים, לדייק שתהיה הבימה מול ארון הקודש ללא הפסק. וכן להקפיד להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. ולמעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר, ויש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

כתבו הראשונים "לא יחזיר אחוריו לספר-תורה אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות ישיבה כשגבם של היושבים כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית-הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.

הנקרא לעלות לתורה אסור לו לסרב (אא"כ יש לו סיבה מוצדקת וחשובה), והזהירו חז"ל בחומרת הדבר, אולם באם יש לו סיבה לכך יכול לצאת קודם שיקראו לו (בין העליות) וישוב בתחלת הקריאה. הנכנס לבית הכנסת לפני שברך ברכת התורה, ומבחין שאוחז הקהל בקריאת התורה, עליו לברך תחלה ברכת התורה, כיוון שמטרתה היא למוד ולכן אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה לתורה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

מי שקראו לו לעלות לתורה, עליו לעלות לבימת-הקריאה בדרך הקצרה ביותר משום כבוד הצבור שלא ימתינו לבואו, וכן משום כבוד התורה שממהר לקרות בה. אך לאחר הקריאה עליו לשוב למקומו בדרך הארוכה ביותר, כדי שלא יראה עליו הדבר כמשא. ואם שוות הן, יעלה מימין הבימה ויירד משמאל – כיוון שאין לחזור למקומו באותה הדרך שהגיע (ע"ד האמור "לא ישוב דרך השער אשר בא בו") -. ונהוג שימתין העולה על הבימה עד שיסיים העולה הבא את ברכתו, והעולה האחרון ימתין לסיום הקדיש.

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.