הלכה יומית

כאמור בהלכה הקודמת המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה, כהכנה לתפילה, ומי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו ונגע בטינוף או נגע במקומות המכוסים שבגופו, מעיקר הדין חייב ליטול את ידיו קודם התפילה, ולא יתחיל להתפלל קודם שייטול את ידיו. ואף בתפלה עצמה יזהר לשמור על ניקיון ידיו, על כן יש פוסקים שכתבו להיזהר בעת הידוק התפילין של יד ושל ראש, שלא לגעת במקומות המטונפים, אך יש שלמדו זכות על מנהג הרבים שאינם נזהרים מנגיעה בזרוע (וביחוד אם הולך בשרוול קצר) ואינם נוטלים ידיהם, ובפרט לאחר חיכוך השערות בעת הנחת התפילין שאין מקפידים ליטול ידיים.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך – מגיל שש ומעלה – ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות לוי או ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

מי שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, כך שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, נחלקו הפוסקים האם צריך ליטול את ידיו. והעיקר כהשיטה המחמירה לפיכך כשיש בהישג ידו מים, ייטול את ידיו, אך אם אין מים בסמיכות מקום, אינו צריך ליטול את ידיו. אלא שמצד "הכון לקראת אלקיך" (שצ"ל נטילה לכבוד התפלה) מקפידים ליטול ידיים קודם התפלה, גם כשאין ידוע על טינופם של הידיים, ואפילו קם מלימודו להתפלל ושמר על ידיו בכל זמן הלימוד שלא יטנפו, או שקם מסעודתו (אחר שנטל ידיו לסעודה) ייטול ידיו לתפלה.

כאשר חל יום-טוב ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום-טוב לצורך שבת, אך חכמים אסרו לבשל ביום-טוב בשביל השבת שאחריו, ללא 'עירוב-תבשילין', כדי להוסיף בכבוד היו"ט, שאפילו לשבת אסור לבשל וכ"ש ליום חול, משום כך הורו חכמים להתחיל במלאכת ההכנה לשבת כבר בערב יום-טוב על-ידי 'עירוב-תבשילין' וביו"ט רק מסיים את הבישול שהתחיל. טעם נוסף ל'עירוב-תבשילין' בכדי שיפרישו מראש מנות מכובדות עבור שבת שישמשו כתזכורת במשך החג שצריך להשאיר מנות יפות לשבת. ונכון לעשותו כבר בבוקרו של ערב החג, וכן נהוג להכריז ולפרסם תזכורת בערב החג, בכדי שלא ישכחו לעשותו, ומי שלא עשה עירוב עד צאת הכוכבים של ערב החג ישאל רב מורה הוראה כיצד לנהוג.

יש להקפיד על נטילת הידיים גם לפני תפילת מנחה וערבית (ויש שכתבו ליטול אף אם נטל ידיו לא הרבה זמן לפני כן). אולם ברכת על נטילת ידיים היא רק על הנטילה של הבוקר (שלקראת תפילת שחרית), משום הטעמים הנוספים דלעיל – שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש.

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהניחו עירוב עבור כל בני העיר, ובכך להציל ולכלול גם את מי ששכח לעשות עירוב בערב החג. ועל-כן מזכים הרבנים בעירובם את בני עירם, אך כמובן שאין להסתמך על כך מראש ועירובו של הרב מועיל אך ורק בדיעבד למי ששכח ולא מתוך התרשלות (וכן למי שאבד, או נאכל או התקלקל העירוב במהלך החג). על אף האמור שעירוב זה מוטל על הרב, כותב אדה"ז בסדור בפשטות לכל אחד שכשעושה עירוב לעצמו יזכה בו את אנשי עירו, ולכתחילה יזכה ע"י אדם שאינו סמוך על שולחנו, ואם אין עמו אדם אחר יזכה אפילו ע"י אשתו או בניו הגדולים, אך באם אין עמו אדם אחר שיכול לזכות על ידו לאנשי עירו, ואם הוא לבדו יעשה 'עירוב-תבשילין' בברכה מבלי להזכיר את נוסח ה'זיכוי' הנמצא בסידור.

מן הדין הנטילה שלפני התפילה צריכה להיות עד סוף חיבור האצבעות לכף היד ויקח עוד מים וישפשף את כפות ידיו, אבל אין צריך נטילה מכלי ולא מ'כח נותן'. ויש אומרים שלכתחילה יש להקפיד בנטילת הידיים לתפלה כדיני הנטילה לאכילה באמצעות כלי ובמים הכשרים לנטילה וכן יש ליטול על כל היד. אך אם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), אך אם בינתיים יעבור זמן התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן – ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל בשנית לכל הדעות.

כל האמור אודות ניקיון הידיים לתפילה ראוי לדקדק שאף בעת לימוד התורה יהיו ידיו נקיות, אולם חיוב נטילת הידיים הוא רק קודם התפלה, אך ללמוד התורה, אפילו כאשר נגע במקומות המכוסים אין צורך לחזר דווקא אחר מים לנטילת ידיים, אפילו במקום שמצויים מים, אלא די בניקיון כלשהו.

על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" דרשו חכמים "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", ועל כן יש להיזהר בקדושתם של בתי הכנסיות כקדושת מקדש מעט ולנהוג בהם בכבוד הראוי, שלא להשתמש בהם לשימוש של חול, ולא לשוחח בהם בענייני מסחר וכדומה, ואסור להתלוצץ ולשחוק בתוכם. אבל מותר לערוך בבית-הכנסת התוועדויות וכנסים של תורה וכדומה. ומצווה לכבד את בית-הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש על נעליו בוץ המלכלך, צריך להסירו לפני שייכנס לבית-הכנסת וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

בית-הכנסת עם שני פתחים אסור לעבור בתוכו בכדי לקצר את דרכו, ויש הסוברים שאף בתוך בית-הכנסת עצמו אסור לקצר את דרכו ע"י שיעבור דרך בימת הקריאה, מפני שלבימת הקריאה קדושה יתירה על קדושת בית-הכנסת אלא שפוסקים רבים חולקים על כך ואכן נהוג להקל בזה. ואף חצרות ומבואות בית-הכנסת שלעיתים מתפללים בהן אין להיכנס לתוכן למטרה זו, ולכתחילה ראוי להחמיר אף בעזרת הנשים שלא לעבור בתוכה אם אין בכוונתו לקצר דרכו לצורך מצווה.

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיעמוד מנגד מבלי להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן'. ולא ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (אא"כ נכנס ושמע רק את המזמן). אך מי שאכל 'כזית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו".

ברכת המזון שנתקנה כאמירת שירה, תקנו חכמים שתיאמר על היין דרך כבוד ושבח. ואף שאין צריך לחזר אחר יין, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.