הלכה יומית

כאמור על ברכות דרבנן חל הכלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא יברך, אולם מי שאכל לחם לשובע, שחייב הוא בברכת המזון מן התורה, ומסופק הוא האם בירך, כיוון שספק דאורייתא לחומרא, לכן עליו לברך ברכת המזון מספק. אלא שכשמברך ברכת המזון מספק יברך יחד עמה אף את ברכת "הטוב-והמטיב", על אף שהיא מדרבנן, כיוון שתקנת חכמים היא שבכל פעם שמברך ברכת-המזון יברך ארבע ברכות.

נפסק להלכה כי אין צביעה באוכלים ובמשקים. ומשום כך מותר להוסיף ומותר להכין קפה או תה בשבת ואף להוסיף סירופ צבוע למים להכנת שתיה ממותקת, וכן מותר למזוג יין אדום לתוך יין לבן במטרה להאדימו למצות ארבע כוסות בליל הסדר, אף שע"י כך נצבעים המים או היין. וכתבו הפוסקים שמותר להוסיף תבלינים שונים במאכלים אף שצובעים הם את המאכלים, כיוון שגם צבע המאכל מוסיף בחביבותו.

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.

אודות משקפיים שצבע הזגוגיות שלהן משתנה בשמש לכהות ובצל מתבהרות, דנו הפוסקים האחרונים האם מותר להרכיבן בשבת או שמא יש בהן משום איסור צובע, ולמעשה נטו הפוסקים להקל בזה כיון שאין הדבר דומה לצביעה במשכן שהייתה על ידי חומר ממשי הניתן על גוף אחר, כצביעת חוטי צמר בצבע תכלת. מה שאין כן בזגוגיות העשויות מחומר הרגיש לקרני אור ומשנה את צבען, אין דמיון לצביעה שהייתה במשכן. אולם כתבו הפוסקים להימנע משימוש בשבת בכוס החושפת תמונה כששמים בה מים חמים, וכן מקלונים המחליפים את צבעם המיועדים לבדיקות שונות ודומיהם, אין להשתמש בהם בשבת אלא במקום חולי או צורך גדול.

דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בשבת באסלה בה מותקנת סבוניה צבעונית עם חומר חיטוי, הגורמת לצביעת מי האסלה. ולמעשה כתבו פוסקים רבים שהנמצא בבית אחרים או במקום ציבורי, כיוון שאין הוא מעוניין בצביעת המים, רשאי להשתמש בה ובפרט שהדבר כרוך בכבוד-הבריות, אולם בביתו הפרטי אין להשתמש במתקן זה בשבת, אלא אם-כן משמש הדבר לצורך בריאות ואין ברירה אחרת, אך ללא צורך-בריאותי יש להסירו מלפני השבת ואם שכח להסירו קודם השבת יסירנו בשבת כלאחר-יד.

נאמר בגמרא שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת-שמע, משום שנאמר בה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" הדומה לפסוק "בשכבך ובקומך" שבקריאת-שמע, אולם למעשה לא צורפה פרשה זו לקריאת-שמע בשל הטרחה הכרוכה בכך, משום שאין להטריח את הצבור. יש הסוברים שאיסור זה עיקרו מן התורה ונכלל במצוות "אהבת-ישראל". ומצינו שמפני טורח-הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה. ודנו הפוסקים האם הצבור יכול למחול על טרחתם מפאת כבודם, ונטו להקל בכך. ומכל מקום ודאי אין להטריח את הציבור הרבה, אפילו כשמחלו על כבודם.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.

כשכבר התאסף מנין בבית הכנסת אין להמתין עבור אדם חשוב שעדיין לא בא מפני כבוד הצבור. כמו כן כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת-הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח-הציבור. וכתבו הפוסקים שנוהגים להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, בכדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור, וכן מפני שעל ידי הידיעה שממתינים לרב לא יתפללו במהירות כל כך, אולם אם הרב מאריך יותר מדי והציבור ממתינים לו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל.

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אם סיים תפילתו אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח-הציבור, אלא סומך על התפלה שיאמר בקול-רם. ואם טעה בחזרת-הש"ץ עליו לחזור, חוץ מתפילת שחרית של ראש חודש שלא הזכיר בה יעלה ויבא, שאינו חוזר מפני טורח-הציבור, וסומך הוא על כך שבתפילת מוסף יזכירו את ראש-חודש, ואם נזכר שליח-הציבור קודם שסיים תפלתו חוזר ל"רצה", שאין בזה טורח-לציבור כל כך.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

תקנו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, עד שייטול את ידיו במים. כיוון שהידיים עסקניות ועשויות בכל רגע לגעת בדברים טמאים. בתקופה מאוחרת יותר תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו רטיבות בכדי שהטומאה לא תעבור על ידי המשקים שעל המאכל, כנהוג בתרומה הנאכלת בטהרה, וגם כיום כשאין הכהנים אוכלים תרומה, לא בטלה תקנה זו, בכדי לשמר את הרגלי החיים על פי כללי הטהרה, תוך כמיהה שחיים אלו יחזרו בקרוב, לכן גם בימינו כל האוכל דבר שטיבולו במשקה חייב ליטול ידיו, או שינגבו. אולם על המשקים עצמם לא תיקנו נטילה, ואף אם האדם שותה מים בידו מן הברז אין צריך לטול את ידיו תחלה, שכיוון שדרך השתייה היא בכלי – לא גזרו עלייה חכמים.